עצמאית בשטח

פתאום בא לי לחיות בניו יורק של לפני 100 שנים, או באירופה שבין המלחמות, או אולי בארץ ישראל של תחילת ההתיישבות – בין דגניה לכינרת, בין הרצל לשפת הים. בא לי להרגיש את ההיסטוריה נוגעת לי בקצה האף, בא לי לראות מה היה ומה יהיה ולעוף על הגלובוס ועל ציר הזמן, לגעת, להרגיש, לחוות. הבוקר בדרך לכרמל עברתי אצל ל.ג. והיא התלהבה מתיק הדובדבנים שלי, ואמרה שאיזה כיף זה שיש דברים יפים בעולם, ואני אמרתי "נכון. זה כיף", והיה לי טוב.

התחושה טבועה בי, אני זוכרת אותה מצוין. את הקושי בתפעול מנגנון הנשימה, בהרמת הגוף הכבד מהמיטה, בשינוע העצמי לאורך היממה. זוכרת את הדכדוך, את העדר התכלית, את הרצון שהכל יפסיק, יעצור, יחשיך, ידום. אני זוכרת מצוין. ופעם ראשונה מזה שנים ארוכות אני מרגישה שאני לא שם, ומוקירה כל רגע.

על מה רציתי לכתוב וטרם הזדמן:

עולם הדייטינג (המשך).

טיפול הדיקור הנוכחי.

מיצי2 המתוק שלי.