עצמאית בשטח

חדר הכושר החדש שלי הוא בכלל לא חדר כושר, הוא סטודיו לפילטיס. ליתר דיוק, זה סטודיו למחול ופילטיס, ובכל שעה שמגיעים לשם חולפים על פני נערות גבעוליות המותחות את רגליהן על מעקות העץ במסדרון וצלילי פסנתר הבוקעים מחדרי הסטודיו (בצעירותי רקדתי ב"בית רוטשילד" במרכז הכרמל, שם לווה השיעור בנגינת פסנתרנית מבוגרת. אבל ב- 2013 במרכז ת"א מדובר בהקלטה. או כך לפחות אומר אכילס.) אני לא גבעולית, ובטח לא רקדנית, וכשאני הולכת מהכניסה ועד לחדר הפילטיס הנמצא במעמקי הסטודיו, אני מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה. בשיעור עצמו, אני מן מיס פיגי קטנה המוקפת בברבורות, כי בשונה משיעור הפילטיס הקודם אצל הדולפינה, אליו היו מתייצבות כל המכוערות מהחדרכושר, כאן האוכלוסייה צעירה, גמישה ובקיאה בחומר. המדריכות, כדרכן של מדריכות פילטיס, דקיקות ונאוות, מחוברות לעצמן ורגועות. המדריכים – הומואים (למעט גבריאל, המד"ס הקשוח). חוץ מזה אין משקל במלתחות  ואין מייבש שיער, ומרוב יגון שכחתי לבדוק אם יש בכלל שקע. אבל העיקר שאני מגיעה בקביעות כבר שבוע (ויומיים), ובעזרת השם (והתשלומים) אצליח לסגור שם שנה שלמה.

גבריאל, המד"ס הקשוח, מתקרב אלי בצעדי ענק חצי דקה אחרי שהשיעור התחיל: "כמה זמן את עושה פילטיס?"

שולה, מחרחרת במאמץ במהלך המתיחות בהן נפתח השיעור: "שבוע..."

גבריאל ממלמל משהו לעצמו, בטח בסגנון של "כל החדשות מגיעות אלי". אח"כ הוא ירחם עלי, בגלל הדלקת בכתף, וימליץ על טיפול בכרכומית (מה זה?).

Casino san remo, יפו. שישי אחה"צ.

רוסטביף, צ'יפס ובירה. לא בטוח שענת ממליצה.

עוגת שוקולד. לא נגעתי.

על מה אני עוד צריכה לכתוב: על הביקור אצל הגניקולוגית, ממנו יצאתי עם דף "הוראות לטיפול מקומי בעור הפות". יצירת מופת.