עצמאית בשטח

לפעמים, כשאני בשיעור פילטיס, נדמה לי שמסביב לחדר יש טריבונות של מושבים מופרדת מהחדר בקיר שקוף אטום לקול, ועליהם יושבים ההורים של המתעמלים. בדימיוני אני רואה טריבונות עץ, זוגות-זוגות של הורים יושבים ועוקבים במבטם אחרי הילד שלהם, ואחרי הקבוצה כולה. כל זוג קצת מסתודד,  קצת מצביע על הבן/הבת שלו, קצת קם לפעמים ומעודד בקריאות, או מוחא כפיים. לפעמים בשיעור, כשקשה לי, אני מתאמצת לעמוד בקצב כי לא נעים לי לבייש את אבא שלי. אני לא רוצה ששאר ההורים יראו שהבת שלו היא התלמידה הכי חלשה בכיתה, שאולי מישהו יגיד בקול רם "תראו את זו במיטה הראשונה מהדלת. איזה גרועה היא, איזו עלוב האלפנד שלה, איך היא לא מסוגלת לעשות רול-אפ כמו שצריך", והשאר יסתכלו עליו וידעו. בגלל זה אני מתאמצת, ועושה עד הסוף גם את התרגילים הקשים, וגם כשהמדריכה אומרת לי "טוב, שולה, זה היה ממש טוב" אני לא עוצרת לרגע, לא נחה על זרי דפנה. לפעמים, אני מגניבה מבט הצידה, בודקת אם אבא שלי רואה, אבל הוא תמיד עסוק, שקוע בכל מיני ניירת שיש לו ביד, נמצא בעולם משלו. בסוף השיעור נדמה לי שיש מן רחש כזה, כשכל ההורים קמים ועוזבים את המקום, מנופפים לילד שלהם ומסמנים לו ביד שהם יחכו לו בחוץ. אני מסתכלת טוב טוב ומחפשת את אבא שלי בעיניים. אני רוצה להגיד לו "אבא, ראית? לא עצרתי כשהיה לי קשה. השתדלתי. עשיתי את הכי טוב שלי ועוד קצת, וגם הייתי ממש טובה". אני רוצה לסמן לו שניפגש בחוץ.

אבל אבא שלי נעלם. הוא כבר לא שם.  

הכל סבבה. באמת. רק רוחות מהעבר רוחשות באוויר, ויישארו לתמיד. אי אפשר להיפטר מהם.