עצמאית בשטח

בוקר שלם לקח לי לנקות את כוננית הספרים. לערום את הספרים על הספה והריצפה, לאבק ספר-ספר ואת המדפים, לשטוף את כלי הזכוכית, להרכיב את הקופסה מאיקאה (נרכשה בדיוק לפני שנה) ולסדר הכל בחזרה. הפלסטיק מאיקאה כמעט קיפח חייו עת החלקים סרבו להתחבר זה לזה באופן ההגיוני והברור מאליו, מה שאילץ אותי לחבוט בהם במרץ במשך רבע שעה, ללא הצלחה. במר ייאושי העפתי מבט בניירת שצורפה לחבילה, ו- 2 דקות לאחר מכן הפלסטיק קיבל צורה של קופסה. פעם ראשונה שחוברת ההסבר מצדיקה את קיומה.

מה שנחמד זה לדפדף פתאום בספרים ששנים לא נגעתי בהם.

מה שעצוב זה להיזכר במלא ספרים שנעלמו באופן מסתורי (או לא כ"כ מסתורי).

מה שהכי נחמד זה שעכשיו נקי. ניפגש בשנה הבאה. (ואף מילה על הכוננית במרפסת עמוסת החומר המקצועי, והאבק).

רואים שנקי?

הקופסה המנוולת

הפילטיס השבוע היה מעולה. אחרי כמעט 5 חודשים בסטודיו העזתי לעבור מרמה 1 לרמה 2, והגעתי גם לשיעורי מזרון, והיה מאתגר וכיף ונהניתי מאוד, ואפילו עשיתי הליכון, ואתמול בדרך הביתה מהשיעור שמתי לב שפעם ראשונה מזה זמן רב לא היה קהל. לא הורים, לא אבא, לא טריבונות ולא קיר זכוכית. רק חדר עם מיטות, מדריכה וקבוצת מתעמלים.

שרק ימשיך ככה.

בזמן האחרון יצא לי לפגוש את א' היפיוף. אחרי תקופה ארוכה של עבודה כשכיר, הוא החליט שזה לא מתאים לו ("צריך לעבוד במשהו שמפרה את הנשמה"), עשה איזה קורס במדיה ממוחשבת ועכשיו הוא עסוק בפיתוח אפליקציית משחקים לילדים. מרוב שהוא עסוק, הוא מעביר את רוב זמנו בשחיה בגורדון והסתובבויות בעיר (אני בעד), הגוף האלוהי שלו התאבזר במערכת קוביות מרשימה במיוחד (שוב – אני בעד) והמצברוח בעננים (ברור שאני בעד.)

זהו. מספיק עם השטויות של עבודה-קריירה-לקום מוקדם בבוקר וכאלה. גם אני רוצה להסתובב כל היום בעיר ולהיות מבסוטית מהחיים. יש משולם ריקליס בקהל?

מיצי2 נאסף מהרחוב בפברואר 1998. הוטרינר העריך שהוא בן שנה עד שנתיים, והיות שמיצי ז"ל היה אז בן שנה וחצי - הוחלט שהם בני אותו גיל. בעוד שבועיים בדיוק מיצי2 יהיה בן 17.

בסוף, מה שיהרוג אותי, יהיה המנצ'יז. 2 וחצי בלילה, פיתה עם כרובית אפויה, ואורז, ושוקולד פרה, וחצי שקית במבה (גדולה). מה קורה פה??

שיהיה שבוע טוב.