עצמאית בשטח

"את הדבר הכי טוב שקרה לי בשנה האחרונה" הוא אמר "אני מאושר שהכרתי אותך, ואני רוצה שההיכרות שלנו תימשך כמה שיותר", ואני הבנתי פתאום מה מושך אותי אליו. אני לא אוהבת אותו, הוא אפילו לא מוצא חן בעיני, לא הייתי מסוגלת להיות חברה או ידידה שלו, למעשה לא הייתי מסוגלת להודות בפומבי בהיכרות איתו. ולמה בכל זאת אני נמשכת לחזור פעם אחר פעם? בגלל שמחת הקיום שבו, האופן בו הוא טורף את החיים, ההנאה מכל רגע ואדם הנקרים בדרכו, האהבה העצמית שלו. לפעמים אני רוצה לשאול אותו אם חש פעם דיכאון או מצוקה, אם שם לב כמה העולם צר ואכזר, אם הוא תוהה מדוע הוא כאן ומי צריך את זה בכלל. לפעמים, בדרך חזרה הביתה, אני נשבעת שלא עוד. די עם מלכודת הדבש הזו. אני אומרת שאני עסוקה ויש לי עבודה וכואב לי הגב ואני חולה, ואני בכלל לא פה, אני בחלל, אני 2 מטר מתחת לאדמה, אני ביקום אחר ותניח לי, אתה לא מבין רמזים? אבל בסוף אני חוזרת. בסוף אני תמיד חוזרת.

"הלימודים והעבודה שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. או ליתר דיוק הדבר היחיד הטוב שקרה לי בחיים" אמרתי לבעלי היקר במוזיאון החדש בברלין, אשר נפתח למבקרים לפני מספר שנים לאחר עבודת שימור מסיבית ("ברור שהתכוונתי לראות את המבנה, ולא את התצוגה. נראה לך שאני מתעניינת בקנקנים??" "בואי נגיד שאם היית אומרת את זה מראש - הייתי בא עם קצת יותר חשק". חילופי דברים שולה ודויד, המוזיאון החדש בברלין, ספטמבר 2013). דויד נחרד ואמר שאני מגזימה, ואני ניסיתי לחשוב – איזה עוד דברים טובים קרו לי? מיצי ומיצי2, החברים, וסוכריות גומי בצורת דובונים. הדבר הכי טוב שקרה לי בשנה האחרונה היתה הקוסמטיקאית החדשה (כפיים לחתולה), והדבר הכי רע – החרדות נוכח מכירת הדירה. חוץ מזה, ההורים שלי (והמשפחה הגרעינית בכלל) הם הדבר הכי רע שקרה לי בחיים, ובני הזוג היו, בעת ובעונה אחת, הכי רע והכי טוב. וזה, פחות או יותר, מסכם את הכל.

 פשטידת תרד ועוגת בננות. הכי טוב שיש.

ביום רביעי בלילה (חג שני) התלוויתי לחתולה לסיבוב מועדונים - מאורע נדיר שמחייב דיווח בפני עצמו. בהמשך.

מחרתיים חוזרים לשגרה, ואני, כאדם שברירי, זקוקה לכך כמו אויר לנשימה. מצד שני, אני גם זקוקה לשנ"צ אליה התרגלתי בשבוע האחרון. דילמה.