הזמן ממשיך לעבור מהר, כמו שכתבתי לא מכבר,
ואנחנו כבר באמצע אוקטובר ועוד רגע יומולדת 28 לינוקא, וקשה להאמין שעברו 3 שנים
(בדיוק) מאז הכרנו. לפעמים אני אוהבת אותו נורא, לפעמים אין לי סבלנות אליו בגרוש,
ובמרוצת הזמן הוא הפך מבנזוג (לא בדיוק אבל בערך) לחבר קרוב ואפילו קצת כמו קרוב
משפחה או סוג של אח(?), אם כי זה עושה לי קצת צמרמורת לחשוב על זה (בכל זאת,
הזדיינו בלי הכרה כמעט שנה). אבל מפה לשם יש בנינו דינמיקה של היכרות מאוד קרובה,
ולמרות שמזה זמן אני לא משתפת אותו במתרחש בחיי, הוא איכשהו קולט הכל וקורא אותי
בלי בעיה. שנת הלימודים מתחילה מחר, וינוקא חוזר לאוניברסיטה אותה עזב בכעס רב, וזאת
על מנת לגמור כבר את התואר ולעוף מהמדינה הזו כמה שיותר מהר (יש דרכון זר). באופן
קצת תמוה הזמינו אותו לשיחה עם אחד מהפרופסורים בחוג, והלה הקדיש לינוקא שעה ויותר
מזמנו, הקשיב בסבלנות להיסטוריית הלימודים והסיבות לנשירה לפני שנה ומחצה, סייע
בהרכבת המערכת ואף הזמין את ינוקא המופתע לחזור להתייעצות ככל הנדרש. "הוא
אמר שהפרפקציוניזם שלי פוגע ביכולת להגיע למטרה הסופית, והיא השלמת התואר"
דיווח ינוקא בטלפון "הוא אמר שאני חייב לקבל את זה שבקורסים מסוימים יהיה לי
80 ולא 95, שההתעקשות על 90+ בכל מחיר רק תעכב אותי ולא תקדם". ואני שוטטתי
ברחובות ברלין וראיתי הרבה טעויות ופגמים בתכנון העירוני, ובכל זאת העיר מתפקדת
מצוין, כי בשורה תחתונה השלם הוא הרבה יותר מסך חלקיו, ומצד אחד צריך להסתכל על
התמונה השלמה אבל מצד שני – התמונה מורכבת מפרטים, שהזנחתם פוגמת במכלול כולו. מתישהו
באמצע הקיץ היתה לי שיחה ארוכה עם אלונה, חברתי היקרה מהלשכה, במסגרתה דיסקסנו את
מאמצי העל שנעשו בלשכה לתקן טעות קשה שנעשתה בעבר בעיר, מאמץ שכמעט ונכשל ורק ברגע
האחרון הצליח איכשהו להתקדם לשלב הבא. "ומה יהיה אם התיקון ייכשל, איך נתמודד
עם זה?" שאלתי אותה באימה, והיא אמרה "נדע שניסינו. לא הצלחנו, אבל
לפחות ניסינו", והתשובה הזו נתקעה לי בגרון ודקרה לי בבטן, ולא הצלחתי להבין
איך היא אומרת דבר כזה, וחשבתי על זה הרבה כשהייתי בברלין, וביום האחרון, כשנגררתי
עם כל השופינג ועמדתי במעבר חציה מול תחנת ויטנברג הסתכלתי מסביב והכל היה
כ"כ יפה והתנהל בהרמוניה, למרות הטעויות שקופצות לעין ושהיו מדירות שינה
מעיני אם ברלין היתה מונחת על שולחן השרטוט שלי, ואמרתי לעצמי שאני פותחת דף חדש
בעבודה. דף של רגיעה.
בתחילת נובמבר מתחדשים הדיונים
בתכניות בהם נלחמתי בעבר מלחמת חורמה (בהצלחה חלקית ביותר). בינתיים התחלף שר,
והישועה הגיעה ממקור בלתי צפוי (גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעם ביום),
ולפני כמה ימים עברתי שוב על החומר וקלטתי שאני משייפת ציפורניים לקראת הסיבוב
הבא. אני לא מתכוונת להיעצר בתיקון אליו מכוון השר, שהוא טוב ונכון אבל חלקי
ביותר. אני מתכוונת לדרוש, ולקבל, את כל מה שאני רוצה. רגיעה זה טוב בברלין,
בחופשה, לא כאן.
מיצי2 אוכל ברוקולי
וזה מה שעושים כשלא לוקחים עבודה הביתה לסופ"ש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
