עצמאית בשטח

הילדה שולה. בלי שמשיה ובלי זמן פנוי

בתל אביב-יפו, במרכז העיר,

דירה, 3 חדרים (ו 3 כיווני אויר).

שם גרה שולה שמבדוי, עם מיצי-שתיים,

ויש לה חצאיות מיני ועקבים מפה ועד מצרים.

לבית חצר מוזנחת, ושכנים נחמדים

ברחוב המדרכות עקומות, וממול- אתר בניה מרשים.

ויש פינת עבודה, עם ניירות צהובים,

ומטבח, ומיטה-של-מיצי, מקלחת ושירותים.  

ושולה שמבדוי,

עם מיני ועקבים,

כבר בחורה בת כמעט 50,

עם אנרגיה של צנצנת חמוצים.

ובחוץ אור לרוב,

ובבית-קפה יש אספרסו טוב.

לעשן סיגריה בקפה יוצאת היא,

לכל החברות קוראת היא.

קוראת לה הבוסית בקול-ענות,

מצלצלים המיילים בתוכנת החלונות.

וגם ענת המדקרת,

את התפריט המומלץ מדקלמת.

 -הביתה חיש!

צריך סיכום פגישה להוציא,

צריך תכנית חדשה להמציא.

צריך לרכוש גבינה מחלב עזים,

ופעמיים ביום לבלוע כדורים.

ולעשות פילטיס באופן קבוע,

ואימון אירובי – שלא תהפכי לריבוע.

ובולבוסים צריך לקלוף (לפשטידה),

והרצפה צריך לשטוף (אין ברירה),

ולצבוע שיער(ות),

ולתלות כביסות.

זכרי, כי המטלות רבות ואנו בונים עליך!

אבל שולה לא רוצה לשמוע, רוצה לשאת מפה רגליה,

הסיילים מצלצלים (בסמס), קוראים בשמה, משתחווים אליה.

את שארית האנרגיה רותמת אז שולה,

ונכנסת למיטה עם ספר ושוקולדה.

ונוסעת למרחקים, אל ארץ החלומות והבטלה.

איזה נוסעת ואיזה בטיח. עובדת כמו חמור. 

וזו פשטידת קישואים ופרמזן, שיצאה כרגע מהתנור.