חולה.
מיום ב', כלומר כבר 7 ימים.
אתמול אמר לי חבר שלדעתו אני כבר לקראת סוף
המחלה, כי יש שפעת של 24 שעות, יש של 48 שעות ויש של שבוע, והנה אני לקראת סופם של
7 ימים וזה אומר שעוד רגע אני בריאה. ואני חשבתי לעצמי שמעולם לא הייתי חולה 24 או
48 שעות, אצלי זה תמיד שבוע ויותר, והנה לפני שנה גם חשבתי שזה ייגמר תוך שבוע,
אבל המחלה דווקא חשבה אחרת, והכפילה את עצמה ב 3, והייתי בבית 21 ימים, ומה שהיה
הכי מוזר זה שבשבועיים הראשונים הייתי חולה-לייט, ורק בשבוע השלישי המצב התדרדר
בבת אחת, וקיבלתי אנטיביוטיקה, והרופאה הרהרה אפילו בכיוון של חדר מיון, אלא
שדווקא אז חל שיפור, ובאופן מוזר במהלך ששת החודשים שלאחר מכן לא הייתי חולה אפילו
יום אחד.
אבל מאז היתה לי שפעת כבר 3 פעמים.
פעם אחת בספטמבר. ואז גם קיבלתי חיסון.
פעם שניה שבועיים אחרי החיסון.
ועכשיו.
אפשר גלידה במקום?
אותו חבר אמר שגם הוא היה חולה לפני שבוע, אבל
הלך כרגיל לעבודה, וביום חמישי עישן משהו ולמחרת קם בריא כשור. "בואי אלי,
אני אכין לך ג'וינט ותראי שמחר תקומי חדשה" הוא אמר, ואני אמרתי שאני לא
מסוגלת ללכת עד לשירותים, בטח לא עד אליו (10 דקות ממני), אז הוא אמר שיבוא אלי
ויעזור לי ללכת, ואני אמרתי שיעזוב אותי בשקט וייתן לי למות במיטתי, ושלחתי סלפי
שלי, עטופה בפוך עם פרצוף אומלל במיוחד.
בכלל, בשבוע האחרון התמחיתי בסלפי'ז של אף אדום
ופרצוף נפול.
חוץ מזה שכמובן הייתי בעבודה השבוע (חלקית),
וגם בשבוע הקרוב אהיה. מסתבר שהלשכה לא יכולה להתנהל בלעדי (חחחח עצוב). הרופאה
אמרה שאין מה לעשות, וירוס, בלה בלה בלה, יעבור לבד, אז אמרתי לעצמי – אם ממילא
יעבור לבד לפחות לא על חשבון שעות העבודה שלי.
ראיתי אוליב קטריג' – מומלץ.
קוראת כעת את התיקונים של ג'ונתן פרנזון. בינתיים
אין לי דעה, יכולה רק להגיד את מה שברור לי כבר 20 שנים – פחות מחבבת רומנים
ארוכים, מעדיפה סיפורים קצרים או משהו באורך בינוני.
ראותי גם את "כמעט מפורסמים". נחמד למי
שחולה בבית, לא מעבר לכך.
העיקר שאהיה בריאה כבר.
ושנה טובה לכולם.
והשבוע נזכרתי בזה (הופעה של קוקר ז"ל בגלבוע, קיץ 2008). ואיזה כיף היה. יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
