עצמאית בשטח

היום אחר הצהרים, בדרך מהכרמל הביתה, בעודי פוסעת לאורך הבניינים המוזנחים של רח' הקישון, נשטפתי פתאום בתחושה חזקה של בית, ובבת אחת מאוד שמחתי. שמחתי שאני אני, לא מישהי אחרת. שמחתי שנפלה בחלקי הזכות לחיות חיים חופשיים, שלא נגזרו עלי חיי פליטה ממדינה מוכת מלחמות או אסונות טבע, שלא נולדתי בחברה שהיתה כופה עלי חיי נישואין רצופי לידות. שמחתי שהיה לי הכבוד והעונג לגדל את מיצי ומיצי2 ז"ל, להעניק להם חיים טובים ולקבל מהם אהבה ללא תנאים. שמחתי שיש לי עבודה שאני אוהבת, חברים מלוא החופן, ושאני גרה בשכונה הכי-שווה בתוך העיר הכי-טובה-בעולם. שמחתי על המנה הטעימה שאכלתי ב"נסיך הקטן" (למרות שהגעתה לוותה בעיקום פרצוף), על המגפיים שהספקתי השבוע ממש ברגע האחרון, ועל החופשה המתוכננת לסוף החודש.

 מה יותר גורל אכזר - פרצוף מנומש או להיות פליטה חסרת זכויות?

(הולכת לצפות בפרק אחרון של "בית הקלפים3".)

 חריש עמוק של חנויות מרכז העיר הסתיים עת הצלחתי לשים ידי על זוג אחרון מידה 38. (רציתי גם חצי מגף, אלא שכמובן שלא נשאר)