בטיפול השיאצו האחרון, שהיה ביום א' לפני
שבועיים, דיברנו הרבה על מחלות ואלרגיות ותופעות פיזיולוגיות כאלה ואחרות שבאות
והולכות. בדר"כ הטיפול עובר די בשקט, למעט הערות פה ושם, אבל הפעם היתה שונה.
דיברנו הרבה, השיחה היתה מאוד מעניינת, ושמתי לב שהיה לי הרבה יותר קל "להתחבר"
לדברים (מה זה בדיוק "להתחבר"? לדעתי הכוונה להבנה מאוד עמוקה. הבנה של
מעבר למילים והמשמעות שלהן בעברית, הבנה שמתבטאת במן כיווץ כזה בבטן, באגרוף קטן
לגרון. פתאום, אחרי שנים של דיבורים, פתאום מבינים).
בכל אופן דיברנו על כל המחלות שתוקפות אותי
השכם והערב, ועל תקופות ההחלמה הארוכות הנדרשות. המטפל אומר שאובססיית השליטה שלי
לא נותנת לי להיות חולה בשקט, לוותר, להרפות. שאני נלחמת במחלה יום יום ושעה שעה,
ושאם ארפה, אקבל את זה שאני חולה ואתמסר לחוסר האונים הנגרם בעטיה – ההחלמה תגיע
מהר יותר. דיברנו גם על עניין הגיל. אמרתי למטפל שאני חושבת הרבה על ימי הזקנה
הקרבים ובאים. שכשאני רואה ברחוב אישה זקנה, אני חושבת לעצמי "עוד מעט גם אני
אהיה כמו האישה הזו. אני אקום יום אחד בבוקר, ואהיה אישה זקנה. אני אצא מהבית ואלך
למכולת, ויהיה לי קשה לעלות ולרדת במדרגות. אני אראה ברחוב בחורות צעירות, עם מיני
ושיער ארוך, ואחשוב לעצמי – היי, גם אני הייתי כזאת. גם אני הלכתי למכולת עם מיני
ושיער ארוך, ולא היה לי קשה לעלות ולרדת במדרגות." אמרתי למטפל שבאמצע הרחוב
אני נתקפת באימה. שאני עומדת במקום ולא יכולה לזוז, לפעמים אני גם מתחילה לבכות. אמרתי
לו שאני מבינה שהזיקנה היא דבר טבעי, ושהיא לא פוסחת על אף אחד, אבל אצלי זה אחרת.
אני פשוט לא יכולה להיות זקנה. אם הייתי יכולה – סבבה, לא הייתי אומרת מילה. אלא שאני
פשוט לא יכולה.
המטפל אומר שאני צריכה לשחרר. להבין לקבל ולהרפות
מהדחף לשליטה בכל פרט בחיי מאז ולעולם. הוא אומר שהאישה הזקנה שאני רואה ברחוב היא
לא אני, מאיפה לי לדעת איזה זקנה אני אהיה? ובכלל, מאיפה לי לדעת שאגיע לזיקנה,
אולי אדרס עוד שבוע ברחוב? (אני: "הלוואי"). הוא אומר שאני מונעת מפחדים
לא רלוונטיים. הוא אמר עוד הרבה דברים יפים וחשובים שרציתי לכתוב עליהם אבל כבר לא
כ"כ זוכרת, אבל באותו רגע הבנתי אותם במין הבנה עמוקה כזו, שאני לא ממש יכולה
להסביר.
מפה לשם חשבתי על תקופות הדיכאון הארוכות. נזכרתי
איך אנשים היו אומרים לי "מה יש לך? מה כ"כ רע לך? זה לא העולם, זה הכל
בא ממך", ואני הייתי נעלבת ונפגעת. לא מבינה איך הם לא רואים כמה הכל רע
וחשוך, וכמה שזה לא אשמתי, וכמה שכלום לא תלוי בי. ואיך בעצם עברה התקופה הזו? נראה
לי בזכות הטיפול התרופתי, שהצליח להרים אותי מתוך ביצת הנאחס, ולמרות שהפסקתי את
הטיפול זה מכבר (נמשך בסה"כ 4 שנים) – איכשהו לא צללתי אליה בחזרה. קורה לפעמים
שאני טובלת בה רגל או שתיים, נשאבת להרגשה רעה ליומיים-שלושה, אבל לא מעבר לזה.
מה אני רוצה להגיד? שבאיחור של 30 שנים אני
מבינה שכן, זה לא שהעולם רע וחשוך, זה אני שמרצוני החופשי בחרתי להתחפר (ועדיין
לפעמים?) בביצה השחורה? אני חושבת שהפחד הבסיסי שלי באותה תקופה היה מהחיים. ראיתי
לפני שנות חיים רבות וארוכות, ופחדתי שלא אצליח לצלוח אותן, אלא שהפחד הזה נעלם
לחלוטין. ברור לי שכמו שצלחתי עד כה – אמשיך ואצלח. וחוץ מזה שכבר לא נשאר כ"כ
הרבה, ומהמקום הקטן שלי בעולם המוזר הזה – זה רק לטובה.
רציתי לכתוב על הבלוג הפרטי, ועוד על
פכים קטנים מחיי, אבל צריכה לצאת.
אולי אכתוב שוב בימים הקרובים.
שבת שלום
התרגלתי לסיים כל פוסט בתמונה. זו מברשת חדשה לשירותים שקניתי לא מכבר. נראה לי שיש בכך משהו סימבולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
