עצמאית בשטח

הבוקר חלמתי שאני מתה. זה לא קרה עכשיו, אלא בעוד שנה ומשהו, קצת לפני יומולדת 50. אני התעוררתי בדירה הנוכחית שלי, וגיליתי שאני מתה. ראיתי את ההורים שלי יושבים המומים, לא מבינים מה קרה כאן. ראיתי את החברים לעבודה מסתובבים במסדרון, נכנסים לישיבה, אומרים אחד לשני: "זה לא יאומן, אה? היא מתה." ראיתי אותו ואותו, עומדים בהלוויה. הוא הרכין את הראש ובכה, ואילו הוא עמד זקוף, מסתתר מאחורי משקפי הטייסים שלו עם האייפון ביד. ואני עמדתי בין הנוכחים, וכאילו הייתי שם אבל אף אחד לא ראה אותי, אני הייתי מתה. אז התיישבתי בצד על אבן ועשיתי מהר הערכת מצב: אוקי, אני מתה, אבל בתכל'ס מה זה אומר? שלא אקום מוקדם ואסע לעבודה, לא אתעצבן מהמצב במדינה, לא אצטרך לעשות חישובים כלכליים למלא חשבוניות וקבלות ולעקוב אחרי חשבון הבנק. לא אצטרך לשטוף כלים לזרוק את הזבל וללכת לקניות, לחפוף ראש ולצבוע שיער. לא אצטרך לעבוד עם אנשים שאני לא אוהבת, לעמוד בדד ליינים ולשבת שעות על המחשב עד שכואב לי הגב. ואז הרמתי את הראש, הסתכלתי על כל האנשים שבאו להלוויה (מעטים אך מובחרים, כפי שנהוג לומר) וחייכתי לעצמי. איזה כיף לי, אני מתה.

מה שהטריד אותי בחלום זה מה יהיה עם כל החפצים שלי, ומי יקבל את היתרה בחשבון הבנק, וכשהתעוררתי סופית אמרתי לעצמי שאני חייבת חייבת לערוך צוואה. חוץ מזה שוטטתי הרבה בהלוויה, ובשבעה ובלשכה ולא הצלחתי לשמוע מה אנשים אומרים. ראיתי שהם מדברים אבל הכל היה במיוט. אני נעתי בחופשיות בעולם, כלום לא יכל לגעת בי או להטריד את מנוחתי, והאמת היא שזה הרגיש מצוין.