עצמאית בשטח

ושוב הגיע היום הזה, שחוזר על עצמו קצת יותר מדי בשנים האחרונות, בו את חוזרת באמצע היום מהעבודה, ויושבת על הארגזים הארוזים עם מיני ג'ינס וחזיה, עונה למיילים ומחכה שהמובילים יגיעו. לפעמים, כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, החיים שלי נראים לי כמו סרט על מתבגרת מטורללת שעוד לא סגורה על איך החיים שלה צריכים להראות. "מוזר" אני אומרת לעצמי "הרי אני הטיפוס הכי מקובע בעולם, הכי שגרתי, הכי הולך-כל-בוקר-לעבודה, הכי שמרן, הכי לא טרנדי", אז למה החיים שלי נראים כמו ההיפך הגמור מחיים של בת 50? 

"תראי איזה חיים יפים בנית לך, לגמרי בכוחות עצמך" אמרה לי סיגל הבוקר במשרד "החברות כ"כ אוהבות אותך, תמיד נעזור לך. אנחנו יודעות שאת יכולה הכל לבד, כולם יודעים את זה, עכשיו הזמן לתת גם לאחרים להיכנס לחיים שלך".

סיכום ביניים:

1. תמיד-תמיד-תמיד מוצאת סיבה למשבר. גם כשעל פניו הכל טוב.או בוא נגיד בסדר, לא-רע.

2. ההוא מהפוסט הקודם נהיה יותר ויותר חלק מהחיים שלי, וגם מדבר על זה. אני בהתקף חרדה. 

3. היום בבוקר במשרד, הצעה לתפקיד חדש, שמסתבר שהרבה חושקים בו. חוץ ממני. מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה. הלכתי בלי לתת תשובה, וקיבלתי סמס - "אל תדברי עם אף אחד לפני שאנחנו מדברים שוב".

יהיה טוב, חייב להיות, אבא שלי היה נוהג להגיד זאת. בחודשים האחרונים שמתי לב שגם הוא כבר לא בטוח.

(אני אף פעם לא חשבתי כך)