עצמאית בשטח

לפעמים, כשאין לי כוח אפילו לסגור את השבוע שהיה ולפתוח את זה שיבוא אחריו, הצופן בחובו קשיים חדשים ולאו דווקא הקלות, אני שוכבת על הספה וצופה בפרקים מזדמנים של הסופרנו'ס. אני עוצמת עיניים ונותנת לטוני לסדר לי את כל הבעיות, ולמחרת אני קמה והולכת לעבודה, והשבוע רץ יום אחר יום, והדברים איכשהו מתקדמים, ולפני שאני הולכת לישון אני חושבת לעצמי בפליאה שבסוף הסתדרתי לבד, כי טוני לא בא וטוני גם לא התקשר, וגם אף אחד אחר לא.

לפני כמה שבועות הייתי בחרדה איומה, והסתרתי כמה שיכולתי, אבל הוא קלט כמעט מיד, ולא הרפה עד שהסכמתי להישאר לישון אצלו באמצע השבוע (מה שלא קורה לעולם). הוא הזמין לי טייק אווי, ובדק שאני אוכלת, ואח"כ כעס כשראה שאני מצלמת את עצמי על המשקל באמבטיה, ובאיזשהו שלב הדליק סיגריה, ואמר שהוא מבקש רק דבר אחד - שאם אני רואה שאני מפתחת דיכאון שאטפל בזה, שלא אזניח כמו תמיד. ואני אמרתי "בסדר, בסדר", כשברור שאני לא מתכוונת לזה. הוא "מטפל" בנשמתו, קלטתי את זה ממש בראשית היכרותינו. יש אנשים כאלה, שהטיפול באחר הוא מרכיב באישיות שלהם, ואינו קשור בהכרח לעיסוקם המקצועי. הוא עוטף אותי ב care האינסופי שלו (איך אומרים את זה בעברית?), שמצד אחד הוא רך ומכיל ומחבק, ומצד שני מציב גבולות ברורים וכללים להתנהגות. הוא צדק בכל מה שאמר לי עד היום, לטוב ולרע, ובזמן האחרון הבנתי שכל מה שחשבתי על עצמי ועליו ובכלל התנדף דרך החלון. הבנתי שאני לא יכולה בלעדיו.  

זה לא מדויק שהסתדרתי לבד. ביקשתי עזרה פה ושם, וחברים טובים עזרו, והיו מקסימים. דווקא ממנו לא ביקשתי. למה? משתי סיבות: א. אני פוחדת שהוא יגלה שאני נטל. ב. אני פוחדת להתרגל לעזרה שלו.