עצמאית בשטח

וכשאני מתעוררת ב 3 בלילה אני אומרת לעצמי לאן הולכים הברווזים כשהאגם קפוא, ונזכרת בקטע בו הולדן מדבר על הביקורים במוזיאון הטבע עם הכיתה. גם אני הלכתי עם הכיתה למוזיאון, ולביקור בדואר ואצל השען והסנדלר ובמחלבה הקרובה לישוב הקטן, ללמוד איך הגבינה באה לעולם, וכל כך הרבה אנשים היו מעורבים בחינוך שלי לאורך השנים, והשתדלו שיצא ממני בנאדם ערכי ומועיל לחברה, ובכל זאת עשיתי את כל הדברים ההפוכים כמו לנסוע בטרמפים ולהיות עם כל הגברים הלא נכונים, וגם כמה ישרים כמו תואר אקדמאי ומקצוע ועבודה יציבה לאורך שנים והחשוב מכולם – לא להיחשף לשמש. הכי חשוב לא להיחשף לשמש. והיום אני בת 53 ויש לי עור בהיר וחלק וכולם אומרים לי שולה, את באמת בת 53? למה אין לך ילדים? ואיך זה שלא התחתנת? ואני אומרת, בחייאת תצאו לי מהורידים. אני הברווז שהאגם שלו קפא לפני הרבה שנים ומעולם לא הפשיר.

הכל מעצבן אותי בימים אלה