עצמאית בשטח

אחר הצהרים חורפי, אמצע שנות ה – 80. אני עומדת במרכז המסחרי הקטן ומנסה להשתלט על הרעד אשר אחז בי לפתע, שיתק את גופי ומיסמר את רגלי למדרכה. ראיתי אותו. את הנמוך המוצק. הוא יצא מהרכב שלו, אותה סוברו לבנה, ועכשיו הוא מתעסק עם החלון ונועל את האוטו ותיכף הוא יתחיל ללכת. לעברי. לכיוון שלי. מה לעשות? אני חייבת לזוז, חייבת ללכת מפה. תרגעי, הוא לא יזהה אותך. אין סיכוי. פשוט תתנהגי כרגיל, תעשי אחורה פנה, תחזרי הביתה ותיכנסי לחדר. אותו חדר בו את מסתגרת כבר כמה חודשים, עם החזרה מבית הספר בשעות הצהרים המאוחרות ועד למחרת בבוקר. לא אמא. לא קרה כלום, הכל בסדר. סתם יש לי מלא שיעורים ולא בא לי לראות אף אחר. וחוץ מזה כואב לי קצת הראש אז תני לי כדור. תודה.

כמה חודשים קודם לכן.

הערב אני עושה בייביסיטר. הבייביסיטר הקבוע שלי, זוג נחמד עם שלושה בנים. אני אוהבת את הבית שלהם. בנוי מעל לוואדי, צופה על הקיבוץ השכן ועל הכביש הראשי העובר בסמוך. הם גרים לא רחוק מבית הורי ולכן אני מגיעה אליהם עצמאית, ברגל. חורף. קר בחוץ ועננים כבדים תלויים לי מעל לראש. הרחוב בו הם מתגוררים הוא רחוב צדדי, שקט. רחוב יפה. פינת הרחוב קצת מפחידה אותי ואני עוברת אותה בצעד זריז, מסתכלת לצדדים. משום מה שמה לב לרכב פרטי לבן אשר חונה בצד הכביש ובתוכו יושבים 2 אנשים. מחזה לא שגרתי במקומותינו. מי יושב כך באוטו בשעת ערב מאוחרת זו, ברחוב צדדי ושקט, בפרבר הבורגני והשבע? משהו מציק לי ולאחר מספר צעדים נוספים אני מסובבת שוב את הראש אחורה ואז אני רואה אותם. שני בחורים צעירים אשר בבת אחת יוצאים מהאוטו, טורקים את הדלתות ומתחילים לרוץ. מה זה? הם רצים לכיווני? מה קורה פה? לאור הפנס מבחינה בפרטים - אחד נמוך ומוצק והשני קצת יותר גבוה ורזה. השיתוק שאחז בי לרגע מפנה את מקומו לפחד גדול ובעקבותיו האינסטינקט הבסיסי – לברוח ומהר. רוצי ילדה, רוצי. אל תחשבי על כלום, תרימי את הרגלים ותרוצי הכי מהר שאת יכולה. רצה. מספיקה לסובב את הראש עוד פעם אחת ולראות אותם עדיין בעקבותיי לפני שאני נכנסת לחצר הבית הקרוב ביותר, ומשם מתקשרת לאנשי הבייביסיטר אשר הגיעו לאסוף אותי. מאוחר בלילה אני חוזרת הביתה. ההורים והאחים שלי עדיין ערים, יושבים בסלון וצופים בטלויזיה. אני חושבת רגע ואז אומרת: "ניסו לאנוס אותי היום בדרך לבייביסיטר". "מה? מה זאת אומרת? מתי? איפה? למה לא התקשרת?" "אויש באמת, לא היה כלום. רדפו אחרי, ברחתי, לא הצליחו לתפוס אותי, הגעתי לבייביסיטר ועכשיו אני פה. לילה טוב, אני הולכת לישון". אמא לא נרגעת, הולכת אחרי לחדר ומנסה לברר פרטים. מתקשרת למשטרה ומודיעה להם. מתעצבנת על השוטר שאומר לה "גיברת, מה את רוצה שאני יעשה עכשיו?" (מעניין אם זה היה זה שקורא או זה שכותב). למחרת בבית ספר השמועה מתפשטת. מסתבר שבזמן האחרון קרו כמה מקרים כאלו באזור שלנו ואחת האמהות, המכהנת בתפקיד בכיר במועצה, לוקחת על עצמה את הטיפול בנושא. נפתחה חקירה, במסגרתה תושאלתי ע"י שוטר + חוקרת נוער, ועניתי "לבן" לשאלה "איזה אוטו זה היה"? (מאוחר יותר למדתי לדעת כי היה זה סוברו). כולם משבחים אותי – איזה יופי הילדה מתנהגת, זיהתה את הסכנה וברחה, לא בוכה, לא היסטרית, לא עושה סצינות. חבל רק שלא יודעת לזהות סוגי מכוניות. טוב, בסה"כ ילדה.

ורק בלילה, לבד מתחת לשמיכה הפחד מגיע לביקור. ויש לו זמן. הוא לא מתכוון לעזוב כ"כ מהר.

אתם מכירים את ההרגשה הזו? צמרמורת קרה העולה במעלה הגב, מתפשטת לצדדים ולופתת את הלב באגרוף קרח, עד שהנשימה נעתקת? רגליים שננעלות בבת אחת, נצמדות לריצפה ולא מצייתות לפקודות הנשלחות מהמוח אחת אחרי השניה "לכי, זוזי כבר מטומטמת, תרימי את הרגלים ותתקדמי, נו, תפסיקי להיות תינוקת פחדנית". עצבנות כללית הגורמת לסקירה בלתי פוסקת של הסביבה, ידיים רועדות, גוף שקופץ בבהלה למשמע כל רחש קל.

בינתיים החקירה מתקדמת ואפילו עוצרים מישהו. מדובר בחבורת צעירים מהכפר השכן ומכיוון שכל המקרים נגמרו באופן דומה (מסתבר שהפרבר שלנו בורך בבנות קלות רגלים באופן מפתיע) ולמעשה לא בוצעה כל עבירה, הצעירים הוזהרו והמקרים לא חזרו על עצמם, לפחות לתקופת מה.

זהו ילדה. נגמר. אפשר לחזור לשגרה. סה"כ לא קרה כלום, אף אחד לא נגע בך. אז נבהלת קצת, לא נורא. תגידי תודה שנגמר ככה. את כבר בת 16, ילדה גדולה. הגיע הזמן שתצאי מהצמר גפן ותביני שקורים דברים רעים בעולם. יש מקרים שנגמרים בצורה אחרת. את ילדה גדולה, קוראת עיתונים, לא צריך לספר לך. את עוד מפחדת ללכת לבד בחושך? מה יהיה? גם בצבא תתנהגי ככה? הולכת לישון עם אור ורדיו דולק, קמה סהרורית עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

מי אתם, אותם שני בחורים, אשר בערב חורפי אחד נכנסתם ברגל גסה לחיי וברגע אחד הפכתם את עולמי? לילותיי נשזרו סיוטים, ימי נגדשו פחדים. מפתחת מיגרנות היסטריות ומטפחת התמכרות איטית, שקטה, לכדורי הרגעה. האם הייתם מודעים להשלכות של מעשה שלכם, האם חשבתם על כך? אולי היה זה בעיניכם רק משחק, וממילא לא התכוונתם לגעת בי לרעה? אגב, יש לכם אמא, אחיות, נשים? ואיפה אתם היום, 20 שנה אחרי? אני בסדר, הסירו דאגה מליבכם. מזמן עבר לי. ואם כבר מדברים, אז עם השנים חוויתי חוויות קשות מכך, לצערי. סתם נזכרתי פתאום בחורף 1983, בדיוק לפני 20 שנה. היה חורף נאחס.

הייתי ילדה פחדנית

מפחדת מכלבים, מאנשים, ממלחמה, מדם, מג'וקים, מהמים העמוקים בבריכה, מהפרות ברפת, מאלימות בסרטים (מישהו הכיר פעם ילדה שבוכה כשהקרטונ'ס הולכים מכות? במיוחד הזדהיתי עם קלימרו- אותו ברווזון עצוב חבוש חצי קליפת ביצה - ומיררתי בבכי למראה סבלותיו). ככל שגדלתי והתבגרתי נהפך הפחד הזה למטרד. אבל מישהו למעלה כנראה חשב עלי וארגן לי תיקון בדמות מופע אימים פרטי בערב חורפי אחד, בעקבותיו חצי שנה של סיוטים מלווים בהסתגרות ואז – המהפך. מעבר חד לקיצוניות השניה. פתאום לא מפחדת מאף אחד. חורשת את רחובות הישוב החשוכים לבד ברגל בשעת לילה מאוחרת, נוסעת בטרמפים בכל הזדמנות, מקדימה את הגיוס שלי תוך הפעלת כל מניפולציה אפשרית על מנת להיות מוצבת רחוק ככל הניתן. חייבת להוכיח עצמאות ובטחון עצמי. חייבת לשלוט בחיי ולא להיות נשלטת.

אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.