עצמאית בשטח

 אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו ל' סיפר לי על מצבו הרפואי, אבל זה היה כמה שבועות לאחר שהכרנו. בתקופה זו נהגנו להעביר את סופי השבוע בדירתו, וזכור לי רגע מסוים בו שכבנו על המיטה ול' הזכיר את עברו כמאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. בהתחלה זה נשמע לי מדליק – הקיבוצניק הקשוח בעל מראה הצבר האולטימטיבי לא מפחד ללכת על הקצה, לבדוק גבולות, לנתץ מיתוסים (מזכיר לך מישהו? מישהו מאוד קרוב אליך? מישהו שגר בתוך העור שלך?). בית חולים פסיכיאטרי? זה לא כמו בסרט ההוא עם ניקולסון? מדליק.

היום, כשאני משחזרת במבט לאחור, ברור לי שהגבתי בצורה שאינה אופיינית לי לחלוטין. אני, שבודקת כל חפץ או שירות לעומק לפני שאני רוכשת אותו, שמתחקרת ארוכות כל רופא בטרם מניחה לו לבצע בי כל בדיקה או טיפול, שבוחנת את הביוגרפיה של כל מחזר פוטנציאלי על מנת לסווגו בהתאם ולקבוע את מינון היחס לו יזכה ממני. אני - האמ-אמא של הפולניות בכל הקשור לסקר שווקים וצרכנות - נטשתי את עמדת השמירה, התעלמתי מכל פעמוני האזהרה, ובזחיחות מהולה בתמימות והיתממות בחרתי להטביע את עצמי בחצי הכוס המלאה. "יש לי חבר שאוהב אותי מאוד ואני אוהבת אותו גם. אז הוא מאובחן כחולה מאניה-דיפרסיה, חי על תרופות ונתקף מידי כמה שנים בהתמוטטות עצבים בעקבותיה נאלץ להתאשפז לתקופה של חודש ויותר. אז מה. ככה החיים מעניינים יותר".

ובאמת היה לי מעניין.

ארבע שנים ולא היה לי יום אחד משעמם.

חיינו יחד ארבע שנים. השנה הראשונה הייתה נהדרת, מלאה אהבה, טיולים, תכניות לעתיד, בטחון. בדיוק שנה לאחר שהכרנו, בדיוק שבועיים לאחר שסיימתי את חובותיי לקבלת התואר השני חלה הנפילה. ל' היה עצבני, תוקפני, יזם מריבות על כל שטות, הסתובב ער לילות שלמים והפך את כל הבית באמתלות לסדר וארגון מחדש. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, איך שיגרת חיינו הנעימה התהפכה בבת אחת? לאחר ימים אחדים ומריבה גדולה ל' נרגע מעט. הושיב אותי בסלון והסביר שמשהו איתו לא בסדר ושאקרא לא' (חברו הקרוב המנוסה במצבים כגון אלו) אשר יידע מה לעשות. התקשרתי לא' והוא קלט ישר "תארגני תיק עם חפצים אישיים לכמה ימים. אני בא לקחת אתכם ואנחנו נוסעים לאברבאנל". פעלתי כאוטומט. ל' היה רגוע, ישב בשקט וחיכה שא' יגיע וייקח את העניינים לידיו. נסענו יחד לבית החולים, שם התקבלנו בחמימות ובאדיבות. ל' אושפז, א' הקפיץ אותי חזרה הביתה ואמר שמעכשיו נהיה בקשר יומיומי ו"אל תדאגי. הם יודעים מצוין איך לטפל בו. תוך זמן קצר הוא יחזור לעצמו ושוב נקבל את ל' המקסים שלנו. את בחורה חזקה, את יודעת? החברה הקודמת שלו ברחה על היום הראשון של ההתפרצות. ובכל זאת – יש לך עכשיו זמן לעצמך, לחשוב, להתארגן. זה מצב לא פשוט. את בטוחה שתוכלי לחיות עם אדם חולה? תחשבי על זה, תחשבי גם על עצמך. ל' יודע לדאוג לעצמו אבל לא בטוח שהוא יוכל לדאוג גם לך, לפחות לא ברמה שאת חושבת".

ל' היה מאושפז כחודשיים ואני טיפלתי בו כמו בתינוק. לא מפספסת את הביקור היומי, תמיד מצוידת בכל מה שביקש שאביא לו, נושאת בסבלנות את טרונותיו וטענותיו, משלימה חובות למשרד בשעות לא שגרתיות, מבריקה את הבית כדי שיהיה מוכן כשל' יחזור, נפגשת עם חברים, משחקת אותה כלפי חוץ כאילו הכל תחת שליטה. רק כשהייתי לבד הרשתי לעצמי להתפרק. שעות שכבתי במיטה ובכיתי, ירדתי 6 קילו בשבוע הראשון (וסה"כ שקלתי 50 ...), קמה כל יום ב 5:30 כדי להספיק את הכל, צונחת ב - 22:00 למיטה עד למחרת. הרופאה של ל' אומרת לי להאט את הקצב, לא לבוא כל יום. במשפחה של ל' מסבירים לי שזה כך כבר שנים, והכל יסתדר בסוף "אין טעם שתקרעי את עצמך. תנוחי קצת, את כ"כ חיוורת. אולי תבואי אלינו לחג?" ואני לא מרפה. לא ממנו, ובעיקר לא מעצמי.

אחרי חודשיים ל' חזר הביתה. רגוע, מפויס, ילדותי משהו בתגובותיו ובהתנהגותו (עובר אחרי כמה שבועות). המתח אשר היה עצור בי התפוגג בבת אחת. נשברתי. בוכה שעות ארוכות, מסרבת להינחם, ממשיכה לאבד במשקל, הופכת לצל של עצמי. הראש אומר: "תלכי, תעזבי" הלב נקרע, שותת דם. איך אעזוב את ל' האהוב שלי? מעבר לזה שאיני מסוגלת לשאת את המחשבה שיישאר לבדו, אני איני מסוגלת להישאר בלעדיו. לראשונה בחיי חשתי על בשרי את הביטוי "שיברון לב". הלב פשוט כאב לי, פיזית. ל' הציע שאלך לשוחח עם פסיכולוג שהוא מכיר ואשר בעבר היה מטופל אצלו תקופה קצרה. הלכתי. פגישה מעניינת, עד היום מהדהדים דבריו בראשי, אך בחרתי שלא להמשיך בטיפול. לכאורה בגלל בעיות מימון, אך למעשה לא הייתי מסוגלת להכיל בתוכי ובוודאי שלא ליישם את ניתוחיו ועצותיו. עדיין לא. אני בעיצומו של תהליך ההנשמה, מוקדם מידי להתחיל בתרגילי פיזיוטרפיה.

 המשך