הפרסום על סרטן השד שהתגלה אצל הזמרת(?) שרון חזיז היה מפתיע (צעירה ממני בשנתיים?? נראית כמו מישהי שהייתה יכולה להיות הבת שלי) ומטריד (סרטן השד בגיל 36? איזה פחדדדד), עד כדי כך שגרם לי להתנער מאדישותי הקבועה ולזרוק הערה לחלל המשרד, בו עושים לי בייביסיטר כל יום: "קראתם על הזמרת הזו עם סרטן השד? איזו צעירה, ואיזה מזל היה לה. מי בכלל בודק דברים כאלה בגיל כזה?". טוב, כפי שזה נראה כרגע לא במהרה תישכח ממני השטיפה שקיבלתי, אותה אפשר לתמצת ל:
- שולה חיה בעולם משלה, לא מחוברת למציאות, לא יודעת מה קורה סביבה, ילדותית ופחדנית, ובאופן כללי הגיע הזמן שתתחיל להתנהג כראוי לגילה.
- תוקפה של הבדיקה שעברה לפני 6 שנים אצל הגניקולוג פג זה מכבר. (וואלה?)
- חייבת לקבוע תור לבדיקה. (אחרי החגים. או טוב מזה - עם ביאת המשיח)
המזכירה במשרד אומרת שהיום הגניקולוגים כבר לא עורכים את הבדיקה הבסיסית במסגרת הביקור השגרתי (מה שהיה פעם, כשעוד הייתי טורחת להגיע לשם) אלא מפנים לכירורג גם לצורך הבדיקה הידנית. "נראה לך?" אני אומרת לה, "נראה לך שאני אקבע במיוחד תור אצל רופא מומחה רק בשביל שימשש לי את הציצי?" אני כבר אמשש לבד, מה העניין.
"אני ממששת את הציצים שלי כל לילה לפני שאני נרדמת" מתוודה בפני חברה טובה, "למה?" אני תוהה, "כי הם רכים ונעימים כאלה" היא מתחילה להתנצל "וזה כיף לי".
אז כמו ששלומיתא' אומרת "טוב שיש את האינטרנט הזאתי", ואם כבר למשש באופן קבוע אז לפחות שיהיה בהתאם להוראות.
ואני, רק שאלה אחת יש לי: למה דווקא במקלחת? לא חבל על המים החמים? אני לא עובדת בחברת חשמל, מיינד יו.
הקוראים המסורים מתבקשים להימנע מלהפנות את תשומת לבי לכך שאני בקבוצת סיכון (מעל-גיל-35-לא-ילדה-מעולם), אני יודעת לקרוא לבד. תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
