עצמאית בשטח

דתי-דתי, אבל בכל זאת...

ובכל זאת העניינים התפתחו.

אני מחלתי על כבודי וזרקתי לו איזה מילה בעניין אופי הקשר והוא, כרגיל, הפתיע אותי ואמר שכרגע הוא בעניין השינוי בחייו ולא נראה לו שהוא יכול להעניק לי מה שאני אולי רוצה (מאנייק. סוגר חשבונות?). אבל אחרי כמה ימים נשבר, מופיע על מפתני ומבקש שאולי בכל זאת נעשה ניסיון. "את יודעת יפה מאוד שאני רוצה. רציתי מהרגע הראשון שראיתי אותך ואפילו סיפרתי לכולם שהכרתי מישהי יפה וקשוחה ואני רוצה להיות איתה לתמיד" (מילא קשוחה, אבל יפה??), ומאותו ערב אי אפשר היה להפריד בינינו.   

ומהו בעצם הקשר שהיה לי עם ד'?

לילות ארוכים בהם לא הרפינו זה מזו, טיולים רגליים בשבתות תל אביביות חורפיות (לא נוסעים בשבת...), שיחות טלפון אינסופיות (הנייד שלי הפך לחלק בלתי נפרד מגופי), סרטים שראינו (אני הולכת רק לסינמטק וקולנוע לב וד' מתחנן שאבוא לראות איתו סרט פעולה ברב-חן. הצחיק אותי), שותים תה ומסתכלים על הגשם, קמים יחד בבוקר וסופרים את הדקות עד המפגש המחודש בערב. וטוב לנו. נורא טוב לנו.

באמת טוב לנו?

ד' היה הראשון שדיבר בגלוי. אמר שהוא רוצה שנתחתן, רוצה כבר להחזיק את הילדים שלנו, ועל מנת שכל זה יוכל להתממש - רוצה שאחשוב על קיום מספר מצוות בסיסיות. "אני לא אומר שתהיי דתייה, אבל מה קשה כ"כ ללכת למקווה? להדליק נרות בערב שבת? להדביק מזוזה על הדלת ולא להשתמש בחשמל בשבת? מה, לא תעשי את זה בשבילי?"

אין סיכוי. אפילו שהוא אומר לי את זה בעודנו חבוקים מתחת לשמיכה, שם אנו מבלים את רוב זמננו, בידיעה ברורה שברגעים שכאלו איני יכולה לעמוד בפניו.

דתי, ולא רק בעיני עצמו

ד' במצוקה אמיתית. גם אני, אבל בתור הקשוחה מבינינו שומרת הכל בפנים. ד' כנראה שוטח את מצוקתו בפני הרב אצלו הוא לומד בערבי השבוע ומקבל ממנו את חוות דעתו "תראה. אתה לא דתי. כל זמן שיש לך חברה חילונית אתה לא ממש דתי" וד' נחוש בדעתו להיות דתי, ולא רק בעיני עצמו.

לעולם לא אשכח את הערב בו הונחו הקלפים על השולחן. ערב חורפי קר וד' ואני יושבים על ספסל בגינה הציבורית. ספסל ארור. לעולם לא ישבתי עליו שוב אחרי הערב הזה ולמזלי תוך זמן קצר נסגרה הגינה לצורך שיפוץ מסיבי, וכאשר נפתחה שוב הוצבו בה ספסלים חדשים. דווקא באותו ערב הוא היה צריך להיראות טוב כ"כ? מכורבל במעיל העור השחור שלו ובפנים רציניות אומר לי כי אינו יכול להמשיך עוד במתכונת הקיימת. "את יודעת מה אני רוצה וכיצד אני מתכוון לחיות את חיי. אני רוצה אותך לצידי אבל חייב להיעשות שינוי באופי הקשר שלנו". אני הייתי קצרה וחדה, נחושה בדעתי לקצר את הסבל ככל שניתן: "מבחינתי אין סיכוי. בכל הכנות אני חייבת לומר לך שאיני מסוגלת לחיות עם אדם דתי. זה מנוגד לכל מה שאני מאמינה ורוצה בו". לא יודעת מאיפה לקחתי את הכוח אבל כשפניתי לכיוון היציאה מהגן, מותירה את ד' עומד במקום, לא הסתובבתי אחורה אפילו לא פעם אחת.

הלכתי הביתה, נשכבתי על המיטה והתקשרתי לחברה קרובה לספר לה שד' ואני ניפרדנו.

ולא בכיתי.

הלוואי שהייתי בוכה, אבל אנשים מתים לא בוכים.

הניתוח הצליח, אבל החולה מת

זה היה באמצע החורף. הגשמים המשיכו לרדת ואני יושבת לילות שלמים לבדי מול החלון ומתבוננת בסערה. סגורה ומסוגרת. אין יוצא ואין בא. מי שמנסה להתקרב נהדף, וממילא מעטים הם המנסים. ד' ואני נפגשים עוד מספר פעמים, פגישות אקראיות ולא-אקראיות שהיו דומות כל כך אחת לשניה – ד' מלטף אותי בעיניו, אינו מצליח להתאפק מלגעת בי בקצוות אצבעותיו, מספר לי על הסבל בו הוא שרוי, על תפילותיו לאל אשר לא נענו, על געגועיו ואהבתו. מנסה לחקור אותי למעשיי אבל אני עייפה מכדי להרבות במילים, מנוונת מכדי לחוש, כואבת מכדי להיות כנה. בעזרת לשוני החדה אני דוקרת אותו שוב ושוב במילותיי.

פגישתנו האחרונה נערכה בל"ג בעומר. הוא קפץ למדורה בה ישבתי עם חברים על מנת להחליף איתי כמה מילים ולתת לי דבר מה. נוכחותו עצבנה אותי, בולטת בזרותה על רקע חבריי הנינוחים. השינוי הפיזי שחל בו בחודשים האחרונים בולט ופטפוטו העליז על מנהגי החג והתפילה שהוא בדרכו אליה מדכדכים אותי ומבהירים לי סופית כמה עלובה כמיהתי אליו. הערב שלי נהרס, אני רק רוצה שיתפזרו כולם ואוכל לשקוע בתוך עצמי. חבר קרוב שמגיע באיחור ומפספס את ד', מתעדכן למראה פני הנפולות ומודיע בעצבים (זהירות. הוא מרוקאי!) שאם הוא ישמע עוד פעם שד' התקרב אלי הוא באופן אישי מארגן לו מפגש עם אלוהים "מה את צוחקת? הוא כ"כ רוצה להיות קרוב לאלוהים? ברגע אני מסדר לו את זה".

צחקתי. וכשנשארתי לבד גם בכיתי.

והוקל לי.

אחרית דבר

לאחר שנה ויותר נתקלתי בד' בבוקר שבת קייצית, במעלה שד' רוטשילד. אני הייתי בדרכי לאנשהו כשהבחנתי בדמות גבוהה, שחורה, מתקרבת אלי בריצה קלה. ד' עצר לידי מתנשם ומחייך, נהנה למראה ההפתעה שעל פני "דוס אמיתי, הא? זו התלבושת של שבת, באמצע השבוע אני לא נראה כ"כ נורא". לא מצאתי את המילים הנכונות (ליתר דיוק לא מצאתי שום מילה) והסתפקתי בהנהונים ופליטת הברות אקראיות. ד' אמר שהוא מצטער, חייב לרוץ כי הוא מאחר לתפילה, חייך עוד פעם, שאל מה נשמע ונעלם במעלה השדרה.

אחרי כמה ימים שלחתי לו מייל. כתבתי לו שהוא נראה טוב, מאושר. שהמפגש הפתיע אותי ולא ידעתי איך להגיב. שאני מרגישה טוב, תודה ששאל, ושמחה שמצא את דרכו בחיים.

ד' ענה לי תשובה נרגשת. מאושר על הקשר שנוצר, חוקר אותי למעשיי ומודה שנעלב מהקרירות שהפגנתי בפגישה האקראית. חליפת המיילים טעונת רגשות וד' מוסיף וכותב שהוא עדיין כועס על עצמו שנתן לי ללכת בכזאת קלות, שלא התעקש להמשיך בכל מחיר ("איזה חנון הייתי"), שהוא עדיין חושב שנועדנו זה לזו ויחשוב כך לעולמים. כשהוא קולט שגישתי לגבי הקשר לא השתנתה הוא מודיע לי במייל חגיגי שמזה זמן יש לו בת זוג חדשה המתנגדת לשמירת קשר עם ה"לשעבר". "שמחתי לקרוא שיש לך מישהי ואני מקווה שיהיה לכם רק טוב" כתבתי לו "אתה יודע שתמיד אזכור אותך, ואם תרצה לכתוב לי אתה מוזמן".

שלחתי את המייל.

נשענתי אחורה על הכסא,

וחסמתי את כתובת האימייל שלו.

הערה (קצת) עצובה:

זה קרה לפני כ 3 שנים. אין לי מושג מה קרה איתו מאז, מניחה שעדיין דבק בעולמו החדש. אני בכל אופן, חושבת עליו לעיתים די תכופות ולא יכולה להימנע מלהשוות אליו כל בחור חדש הנקרה בדרכי, והם תמיד מפסידים. גם אני. 

הערה (שמנסה להיות) פרקטית:

אין לי רצון להתייחס לנושא הדת בכלל והחזרה בתשובה בפרט. מבחינתי, ד' עזב אותי לטובת מישהו חשוב יותר – הוא עצמו. לרגע אני לא מתחרטת על כך שבחרתי לדבוק בדרך שלי ולא להצטרף אליו – מהלך שהיה ממילא נכשל. ד' הנו חוליה נוספת בשרשרת בני הזוג הבלתי- מתאימים-בעליל שלי, והבעיה אינה נעוצה בהם אלא כנראה בי, בבחירות שאני עושה ובמשיכה שלי לטיפוסים הלא-נכונים (עבורי). אני מנסה לעבוד על זה אך עד כה לא נרשמה הצלחה.