"כרטיסים מראש זה בצד ימין" צווחת בחורה שלבושה בשמלה וורודה קיצית XXL ומצביעה שמאלה, תוך שהיא שולחת מבטים מזרי אימה ושטופי שנאה לכל עבר, כאילו העומדים מולה אינם אלה שבסופו של דבר מממנים את המשכורת שלה. הרחוב מוצף בשלוליות מים גדולות ונחסם לתנועת רכב, מה שמאלץ אותי לרדת מהמונית וללכת בגשם שלא פסק לרגע, כשאני בלי מטריה ומכורבלת במעיל עבה שמהלמעלה שלו מציץ הראש שלי ומהלמטה - רגליים במגפיים וגרביונים דקים.
24 בדצמבר, שבת בצהרים, אפטר באומן17.
מה אפשר להגיד על האומן17 שלא נאמר כבר? חשבתי לספר את חוויות אותו יום, תוך פירוט הנושאים הטעונים שיפור (מצד בעלי המועדון, אנשי ההפקה ועמישראל באופן כללי) אבל לאחר דיסקוס קצר עם הדרקון, הבנתי שאף אחד לא מתעניין במה שיש לי להגיד, ויותר מזה – שמבחינת ה"סצינה" אני בכלל לא קיימת. (אייקון מתייפח מרה).
אז נוכחתי, אם כי קצת באיחור, שהפקות "מיוחדות" הן לא הבקבוק-מים-מינרליים שלי (15 ₪ בבר של המועדון. ובמילים: חמישה עשר שקלים חדשים!), ובשבילי רק מסיבות רגילות של ימי חמישי, עם הדי-ג'יי הקבוע שהוא הכי-מלך-בעיני (סהר, תעשה לי ילדדדדדדדדדד), לרקוד מ 2 בלילה עד 6 בבוקר, ולחזור הביתה עם רון בלב וסירחון של סיגריות בשיער. ולהיות מאושרת.
אז מה בכל זאת היה לנו? מסיבה בסימן חג עם אנשים לבושים בלבן (לא אני), קישוטים סטייל כריסמס, פתיתים של קלקר סטייל שלג, קריאות ברמקול "חנוכה וכריסמס שמח לכולם", מוזיקה מצוינת (לטעמי, אבל שמעתי רק את הסט הראשון. לגבי האחרים הדרקון דיווח שהיה לא-משהו) וקהל עם נוכחות משמעותית של הומואים. העומס והדוחק הנוראי גרמו לכך שנאלצתי להסתפק בשעה וחצי בלבד של ריקודים, אותם השתדלתי להעביר בסביבה רווית גברים מהסוג המועדף עלי, דהיינו - חד מיניים. באחד מקטעי השיא של האירוע, נסחפתי במשך דקות ארוכות בלהט המוזיקה, מתמכרת לחלוטין לצלילים, לעוצמה שיצאה מהרמקולים, לחשמל שמרעיד את כל האיברים, וכשפקחתי לרגע את עיני גיליתי שאני מוקפת בחבורה של 6 או 8 בחורים גבוהי קומה, גלוחי ראש, לבני גופיה ובעלי חזה חלק ושרירי להפליא, שנעו בזוגות כשהם ספק-רוקדים-ספק-עוגבים אחד על השני. ואני, שהייתי לכודה בניהם ובצלילים ובכלל, ניערתי את השיער הרטוב מזיעה שנדבק לי לפנים, הרמתי ראש כלפי מעלה וקראתי "דוידדדדדדדדדד, ינעל ראבאק, איפה אתה???????".
ודויד? לא ענה.
ובאדיבות Layla.co.il:
ואתם רוקדים
יער הפיות
מי אוהב אותך יותר ממני? (זה סהר, נכון..?)
סתם. כי הם נורא חמודים.
ובלי קשר: השבוע יצא לי לראות (בטעות) כמה דקות מ"יאיר לפיד". האורחת הייתה מיכל ינאי, ויאיר שאל אותה "אם היית מכונית, איזה היית רוצה להיות?". איזו שאלה דבילית, אני חושבת לעצמי כשאני הולכת למטבח לקחת לי משהו לשתות, רגע, נניח שהיו שואלים אותי – מה הייתי עונה? ופתאום, בלי שבכלל הספקתי לחשוב על זה, ידעתי את התשובה: סיטרואן דה-שבו. ואין לי מושג למה.
נעים מאוד, שולה.
שאלתי את הדרקון איפה יש מועדון עם חלל נורמלי, מוזיקה טובה ואוירה של ריקודים, והוא אמר שאין. אז עשיתי קצת בירורים ובימים הקרובים אני מתעתדת לרכוש נגן MP3. אני אמלא אותו במוזיקה לטעמי, אתחבר לאוזניות וארקוד בסלון שלי במשך לילות שלמים. ואף אחד לא ידרוך עלי או יגע בי עם סיגריה דולקת, לא יפזרו לי גרגרי קלקר על הרצפה ובשיער, ולא יתחככו לי בישבן או ידחפו לי ידיים לחולצה. אני פשוט ארקוד וארקוד עד כלות כוחותיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
