מה זה ה"אושר" הזה שאנו נוברים בו ללא הרף? מחפשים, שואלים, תוהים, מייחלים. ומי החליט שחובה שיהיה ממנו? שזה המדד לחיים מוצלחים? אני חיה בתוך רצף של מיליוני רגעים שבאים בקצב קבוע אחד אחרי השני, ומזה זמן שאני בוחרת להתעלות מעל ההתבוססות בזיכרונות קשים והתעסקות בחשבונות שנשארו פתוחים. משקעי העבר לא יוסרו גם בניתוח, ויש שגיאות שמן הסתם אעשה שוב, אלא במקום להתאבל על כך בדיעבד ולמֲפרֵע – אני הולכת הלאה, אחרי תיוק של תמצית הלקח שהופק בראש, ואיפסון קומץ זיכרונות יפים בעליית הגג שבלב.
"האושר בא במנות קטנות" כתב לי פעם מישהו בהתייחס לבלוג שלי, ואני מדפדפת אחורה ומוצאת מקבצים של רגעי שחרור וחופש וטבע, חברות וחברים, הנאות ובילויים. הם באו בבודדת, כל פעם משהו, כל פעם קצת, נשזרו להם אחד בשני והתהוו לכדי השנה שהתחלפה ממש עכשיו. ומה הוא למעשה אותו "אושר" אם לא תצריף המתהווה מעצמו של כל הרגעים הקטנים? הרי רק בשבוע האחרון היו לי כוס קפה עם חברה, טיול עם תאום נפש, מיצי שהתכרבל לי על הברכיים וחבר שבאמצע היום אכלתי איתו סופלה שוקולד עם גלידה. SMS של "אני מתגעגע", גוף עירום שנצמד לחיבוק ארוך, כפכפים חדשים ב"גזית", מחמאות על הדמוי-עור ומישהו שנתן לי 10 שנים פחות בגיל. וכל זה מה? לא נחשב?
(מוקדש למישהי. היא כבר תדע)
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לה הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לה הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה. מילים: רחל שפירא, לחן: יהודה פוליקר, ביצוע: ריקי גל
האושר הוא לא איזה משהו ערטילאי או כזה שקיים רק בסרטים, להפך – הוא מגולם בתוך הדברים הכי פשוטים ויומיומיים. אז למה אנו מתקשים כ"כ להבחין בו? לא יודעת. אולי בגלל שאנחנו לא חושבים שאנחנו ראויים.
אין לי מושג איך אבל ככה סתם, באמצע החיים, מצאתי תאום-נפש שהוא גם הכי שונה וגם הכי דומה לי בעולם. הוא בגיל שלי (בערך), ובגלל שגדלנו בסביבות-חיים בעלות מנטליות דומה יש לנו זיכרונות משותפים כמו הקסטה של "פוליאנה פראנק" שהוא שלף פתאום, או הפס קול של "שיער". הבאנו אותה בספונטניות בטיול רגלי בשדות ירוקים ולחים, עם מים מינרלים ופרות יבשים ומיצי, שהיינו צריכים לפקוח עליו עין פן יתקוף את העובדים התאילנדים או את הסוסים. זה היה פשוט ונפלא, וכל הזמן ליוותה אותי תחושה של מסע קסום בזמן. בשבילי, גם זה סוג של אושר שייזכר לעד.
ולסיום, גלויה שלקחתי אתמול מהבית קפה:
ו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
