עצמאית בשטח

בסך הכל חצי שנה ונראה כאילו מאז ומעולם. אמנם ההיכרות החלה עוד קודם, אבל לא ממש, לא בדיוק, רק ב"כאילו" שרשמיו עדיין טבועים בי, ואולי בגלל זה היא ממשיכה להפתיע אותי כל כך בקלות. וכמה זמן ייקח לי להכיר את מלוא היקף הנפש הרגישה? ואיך אפשר לקלוט את עומק הפגיעות האצורה בגוף הקלאסי והגאה, שיותר מהכל דומה בעיני לנרקיס בליבה של ביצה עכורה? 

היא מוציאה ממני משהו שעד כה רק מיצי הצליח – ריכוך אין סופי מצד אחד, מול נכונות בלתי מתפשרת לצאת בשמה לקרב, לחנוק במו ידי כל מי שרק יעז לגרום לה להרגיש רע. לפעמים נדמה לי ששתינו נוצרנו מאותם חומרי בסיס ובאותה מעבדה, רק שסביבות הגידול השונות ותלאות הדרך חיספסו אותי בגסות, בעוד שאותה הם ליטשו בגימור בוהק וחלק. למדתי ממנה המון, אבל יותר מכל אני חבה לה על שגרמה לי להבין ולקבל את העובדה שאני בת ולא בן, ואפילו להודות שזה הרבה יותר שווה. 

אז לכבוד היומולדת שלה התכנסנו להרים כוסית במקום "שלנו" – היא, הוא ואני. מהקפה עברנו ליין ולעוגת-שוקולד-עם-זיקוק, עד שהוא ביקש להתייעץ איתנו בקשר למתנת יומולדת שעליו לקנות למכר כלשהו ובתגובה גררנו אותו לחנות האהובה עלינו. היא ניסתה לברר פרטים ("במה הוא מתעניין?" "הוא לא מתעניין בכלום. הוא תימני" "טוב, אז מה הוא אוהב?" "ג'חנון"), ואני הלכתי להסתובב לי בין המדפים (מאיפה אני יודעת מה קונים לגבר ליומולדת 50? ביריות לאשתו זה טוב?) משאירה אותם להתחבט בבעיה. כשחזרתי התברר שהמשימה הושלמה לשביעות רצון כל הצדדים, אז פינינו את עצמנו משם ובמפלס האמצעי של הסנטר נפרדנו. להתראות בפעם הבאה.

ולכבוד כלת השמחה – נפצח בשירה אדירה, כמיטב מסורת הקריוקי:

מי יש לו ריבה כזו,

ריבה יפה רכה  (היי היי)

שתי עיניה שושנים

 ונשמתה זכה

ללללך אלי אתפללה

שמור נא לי את ריבתי

מי יש לו ריבה כזאת

כמו חביבתי

מילים ולחן: הרמן יאבלוקוב הימן, גירסה עברית: שמשון מלצר וגלעד בן שך

שוב העברתי בוקר שלם של יומשישי בבית קפה, בלי לעשות שום סידורים ובלי ללכת לקנות את החצאית דמוי-עור שסימנתי לעצמי כבר לפני כמה חודשים.

יאללה, בשבוע הבא.