עצמאית בשטח

מזה כמה שנים ששוכב אצלי במגירה במטבח בלנדר ידני. חדש דנדש מהניילון. מידי פעם הייתי נתקלת בו בטעות ומתעניינת בנימוס בשלומו, הוא היה משיב לי במבט קפוא, אני הייתי מתמוגגת מאיך שמכשירי החשמל שלי נשמרים לאורך זמן וכולנו היינו מרוצים.

עד שהיא הגיעה. פרצה כרוח סערה לחיי, נכנסה למטבח, הסתכלה מסביב במבט של חתול שננעל בטעות בתוך מחלבה, הוציאה סיר שלפה סכין והכינה מרק. וכאילו לא די בכך, גם שלחה יד לבלנדר הידני וביתקה באחת את בתוליו. (רק מלראות את זה כאב לי L). יצא מעולה. אז עכשיו גם אני בקטע, ואפילו ט' אומר שאני עושה את זה ממש טוב, ואתמול בערב, כשלא ירד גשם שעתיים ברציפות, החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי כבר המון-המון זמן והלכתי לסופר מתוך כוונה להצטייד לקראת הכנת מרק.

אני שונאת את הסופר. בשוטף אני קונה בשוק ובמינימרקט-24-שעות, מה שמחייב אותי להסתובב תמיד עם מזומנים, וכאן נכנס היתרון היחסי של הסופר - האשראי. (גם במינימרקט אפשר לשלם באשראי אבל בצירוף תעודת זהות, ואני, כבר הרבה זמן שאין לי מושג איפה תעודת הזהות שלי). אז הייתי בסופר ולקחתי כרישה ובטטה וברוקולי וכבר תכננתי איך אני משחקת אותה א-לה-פאצ'ולי ומעמידה סיר על הגז, אלא שאז עברתי על פני מדף המרקים המוכנים ושקית אחת קרצה לי משם וגם קפצה לעגלה. וכבר פינטזתי על הטעם רק שהגעתי הביתה מותשת לחלוטין, בייחוד לאחר שנאלצתי להתמודד עם השוטף-מדרגות שהפנה את תשומת לבי לאריזה של 3 תחתונים שמישהו השאיר לי תלויה על הידית של הדלת מבחוץ. הסוף היה שאכלתי 2 מלפפונים ירוקים עם טחינה ופרוסת לחם עם ריבה (תוצרת בית), והלכתי עם מיצי לפגוש את ג'יימס כדי לתת לו איזו חוברת מקצועית שהוא ביקש ממני. חזרנו קפואים, הפשרתי מתחת למים החמים, מרחתי קרמים והשתחלתי מתחת לפוך בשיניים נוקשות (מתי לעזאזל אני אקנה פיג'מה?). 

כמה זה עד לקיץ?

באחד מהערבים היותר סוערים בשבוע שעבר, ישבנו בצוותא גולדי, הבת הצעירה שלה, ג'יימס ואני. הבית קפה התרוקן (מי משוגע לצאת מהבית במזג אויר הזה?) ונשארנו רק אנחנו. יושבים ושותים ומדברים וצוחקים, ולא רוצים להיפרד כי לא התראינו חודשים ארוכים והיה לנו כ"כ טוב ביחד. ג'יימס הצטרף אלינו קצת באיחור, וכשהוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה הזיפים שלו עשו לי נעים בלחי, ואני צחקתי ואמרתי שזה נורא כיף אז הוא עשה לי עוד וויש קטן. בעלת המקום ניגשה להגיד שלום ושאלה אם אנחנו משפחה, "לא. חברים" אמרתי, וגולדי מירפקה אותי ואמרה "כן, בטח. אנחנו משפחה. אנחנו התחליף-משפחה". ואני רציתי פתאום לבכות כי כל הזמן הזה שגולדי לא הייתה פה אני הייתי בטוחה שהכל בשליטה וכלום לא קרה, ורק עכשיו הבנתי כמה שאני מתגעגעת. כמה שהיא חסרה.

הזיפים של ג'יימס הזכירו לי איך ערב קודם, לפני שהלך, הוא העביר את הלחי המחוספסת שלו שוב ושוב לאורך הזרוע שלי, ואני רעדתי מרוב שזה היה נעים. אני אף פעם לא מבקשת ממנו שיישאר עוד קצת כי ברור לי שאין לי זכות, ותמיד לפני שהוא הולך הוא מנשק אותי עוד פעם, ושוב, ועוד אחת אחרונה ואחרונה-אחרונה, ולפני שבועיים או יותר הוא שאל אותי למה אני לא מנשקת אותו בחזרה.

לא יודעת, אולי בגלל שזה הרגע הכי שנוא עלי בעולם.