ט’ הוא החבר הכי טוב שלי. ביני לביני אני קוראת לו "החברה שלי", אבל יש לי עוד חברות שהן גם "הכי טובות" אז כדי להבדיל – הוא ה"חבר הכי טוב".

נפגשנו לראשונה לפני 10 שנים באחד מימי ההרשמה לאוניברסיטה. מסתבר שנרשמנו לאותם חוגים ואנחנו יושבים ביחד על הספסל מחוץ למזכירות, מחכים לתורנו להיכנס ומנהלים סמול-טוק מנומס.

זה לקח לי כמעט 10 דקות, אבל בסופן היו ברורים לי 3 דברים:

1. ט’ הוא הומו.

2. עומק הארון בו הוא נמצא נמדד לא במטרים או קילומטרים אלא בשנות אור.

3. אנחנו הולכים להיות חברים טובים. לא היום או מחר, אבל זה יקרה מתישהו.

וכבר האוניברסיטה נראת לי הרבה יותר טוב.

וזה באמת לקח קצת זמן,

אך בשבוע הראשון של שנה ב', כאשר גילינו כי בחרנו ממש את אותם קורסים ואנחנו לומדים ימים שלמים באותה כיתה, הפכנו לחברים טובים. ט’ אומר שאני נורא מסתורית "מה כ"כ קשה לך לספר לי במה את עובדת? את מפחדת שאני אתפוס לך את המקום עבודה?". לכי תספרי למישהו שאת עדיין לא ממש מכירה שאת עובדת כמודל עירום לציירים. "לא קשה ולא כלום. אתה מספר לכל אחד שרק היכרת מי אתה ומה אתה? (נו, אני פותחת לך פתח. תגיד שאתה הומו ונגמור עם זה). וחוץ מזה מה כ"כ מעניין בעבודות מזדמנות של סטודנטית?" "אני מתעניין בך, מה יש? מה, אנחנו לא חברים? מה יש לך להסתיר?"

לי? לי אין שום דבר להסתיר. והשאלה היא לא מה אתה מסתיר (זה הרי ברור) אלא למה, ועוד באדיקות כזו. בחוג מדברים עליו, אומרים שזה לא הגיוני שלחתיך כמוהו לא תהיה בחורה צמודה. המילה "הומו" נזרקת לאויר אבל יש מי שמבטל אותה ("מכיר אותו מהתיכון והייתה לו חברה. גם בגרעין הייתה לו מישהי וגם אח"כ, בקיבוץ"), לשמחתן הגלויה של בנות הפקולטה ("עד שכבר יש איזה חתיך בחוג אז הוא הומו?"). ט’ מנסה לבלבל אותי עם סיפורים על בת זוג כזו או אחרת מעברו, אבל אחרי כמה שבועות, לאחר שהיכרותנו מעמיקה ולקחתי אותו איתי לסדנת ציור בה עבדתי ("שלא תעיז להגיע עם החולצת פלנל המשובצת שלך. יהיו שם אנשים שאני מכירה ולא רוצה שישאלו אותי מאיזה תורנות-חדר-אוכל הוצאתי אותך"), כנראה שעברתי את המבחן והוא גילה לי בשקט-בשקט שהוא אוהב בנים.

"בחייאת? ולא הבנת שזה היה ברור לי מהרגע הראשון שראיתי אותך?"

"לא יודע. את כזאת פוקר-פייס. אף פעם אי אפשר לנחש מה את באמת חושבת. מה, זה היה כ"כ ברור? תגידי, גם לאחרים זה ברור?"

"תירגע. אנשים פה לא מבינים מה קורה סביבם. אבל אני לא מפה. אני מסיפור אחר".

זהו. הדיסטנס נשבר. עכשיו אנחנו באמת החברים הכי טובים. כך לפחות זה נראה. 

ט’ ואני צמודים רוב הזמן.

לומדים כמעט את כל הקורסים ביחד, מבריזים באמצע היום לחוף הנודיסטים דרומית לאוניברסיטה, יוצאים לבלות (לעד ייזכר הלילה שהעברנו ב"אלנבי 58", בעיקר בזכות 2 אירועים: אחד - ט’ הכיר את מי שלימים הפך לבן זוגו למשך מספר שנים, שניים – מבצע החילוץ הדרמטי במהלכו ט’ שולף אותי מאמצע הרחבה לאחר שבחור נלהב מידי נצמד אלי ומלקק את גבי להנאתו. הצילו! מה זה היה? זו לא מסיבה של הומואים?) וגולת הכותרת: השבועה שנשבענו יום אחד במסדרון האוניברסיטה, בה הבטחנו אחד לשניה טיפול צמוד במקרה שאחד מאיתנו יגלה כי הוא נושא את הנגיף הארור (לא לצחוק. זה היה אמצע שנות ה 90, אנשים היו בהיסטריה). לפעמים אנחנו נשארים לישון אחד אצל השניה. ט’ מבקש שאני אתכסה טוב ("תלבשי משהו. את לא מתכוונת לגרות אותי כל הלילה עם התחתונים שלך, נכון?") ואני לא מבינה מה הוא רוצה מחיי (היי, אנחנו הולכים יחד באמצע היום לחופי נודיסטים. על מה אתה מדבר איתי?). אבל אחרי כמה חודשים ירדנו יחד לים המלח ליומיים ושם יצא המרצע מהשק. לא לדאוג. הוא נכנס מהר מאוד חזרה.

ים המלח,

איזה כייף להיזרק שם לסופשבוע. הבאנו שקי שינה, קצת אוכל ובגד ים. ובקבוק וודקה. אנחנו שותים כוסית לחיינו ומתכוננים להעביר את הלילה והיום למחרת בסתלבט פראי. אני למודת חוויות שתייה ויודעת בדיוק מה הקיבולת שלי. ט’ בחיים לא שתה (מקסימום בירה) וכשהערב יורד הוא כבר מסטול לגמרי. ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, אני מוצאת את עצמי לכודה בחברת בחור שיכור כלוט. הערכת מצב זריזה מבהירה לי ש:

א.      זו פעם ראשונה שהוא משתכר, הוא היסטרי ובטוח שלא יצא מזה בחיים.

ב.      לא נורא, הוא הומו אז לפחות לא ינג'ס יותר מידי.

ג.        שוב אכלתי אותה. במקום להנות מהשקט והשמיים האין-סופיים אני הולכת לסבול את היללות שלו ועוד אצטרך להיות נחמדה.

אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה.

ט’ אומר שהוא מרגיש נורא ואין לו ספק שהוא הולך למות. "תשבי לידי, ככה, קרוב. אני חייב להגיד לך משהו"

"מה? דבר, אני שומעת"

"לא. בואי, תתקרבי. אני צריך להרגיש אותך לידי, אל תדאגי - אני לא אקיא עליך"

ט’ מחבק אותי ומחזיק אותי קרוב אליו. בשקט בשקט הוא מספר לי את מה שעובר לו בראש מזה חודשים: "אני נמשך אלייך. כן, כן, מה שאת שומעת. לא העזתי להגיד לך, אני יודע שאת לא רוצה אותי, אני בטוח שאת נגעלת מזה שאני הומו, שאני שוכב עם גברים. גם עכשיו אני מאכזב אותך, שוכב פה שיכור ואפילו לא יכול לשמור עליך, לדאוג לך"

"אתה לא צריך לשמור עלי או לדאוג לי. אתה גמור, למה שתית כ"כ הרבה? קח – אתה חייב לאכול משהו. אל תדאג, בבוקר תהיה כמו חדש"

"בטח שאני צריך לשמור עליך, אני הגבר, לא? אני מבטיח לך שיותר בחיים אני לא שותה. את עוד תראי איך אני אדאג לך. אני אוהב אותך, את יודעת?"

אלוהים ישמור, שולה. מאיפה זה בא לך? ומה את הולכת לעשות עם זה?

המשך יבוא