באחה"צ של יום ו' האחרון גיליתי שהתכניות לאותו ערב מבוטלות, מה שהותיר אותי חופשייה לביצוע הפעילות למענה מלכתחילה נברא יום שישי בערב - בהייה בטלוויזיה תוך אכילת שוקולדים. סופסוף ראיתי את הרומנים של "ארץ נהדרת", ואח"כ סרט + קריאת עיתון במקביל (לא זוכרת כלום משניהם) עד לכיבוי אורות כללי ב- 23:00 בערך, שגם אותו לא היה מזיק להקדים בשעה. בבוקר ניקיתי את חדר האמבטיה והחלונות הגדולים במטבח ושמתי פעמי לחדר כושר, כשבדרך ג'יימס התקשר להזמין אותי אליו לארוחת צהרים. יפה. השמים בהירים, הציפורים מצייצות, החלונות שלי נקיים ואלוהים אוהב אותי.
זהו, שלא.
במלתחות של החדר כושר, אחרי המקלחת, ראיתי מישהי עם הציצים הכי מושלמים שראיתי בחיי, ומרוב בעסה לא נותרה לי ברירה אלא לבצע סקירה יסודית ולהתנחם בכך שהישבן שלה לא-משהו. משם עברתי בבית ואספתי את מיצי, וכשהגענו לג'יימס ראינו שאצלו כרגיל - כאילו כרגע עזב את המקום הצלם-של-המגזין. הדירה המעוצבת מבריקה מסדר וניקיון, וג'יימס נשען על הדלפק במטבח לבוש בג'ינס משופשף, גופיה לבנה וזיפים, מדפדף בספר מתכונים של רושפלד ומראה לי מה הוא מתכוון להכין. "זה נשמע לי מסובך נורא", אני אומרת ומדליקה סיגריה עם המיצתפוזים שלקחתי לבד מהמקרר, אבל ג'יימס אומר שזה הדבר הכי פשוט בעולם. אז הוא ניקה וקצץ ובישל וצימצם (את הרוטב) ואני רחצתי (בהתנדבות!) ערמות של כלים, ואח"כ התיישבנו עם כוס יין לבן ותבשיל של צדפות וקלאמרי ברוטב חמאה-שמנת-זעפרן, אותו הקפדנו לנגב עם לחם-אגוזים (+ כיבודים למיצי), ולקינוח אספרסו וממתקים – כי ג'יימס מכור לסוכריות-גומי עוד יותר ממני. חזרתי הביתה היישר לשנ"צ קצרה, ממנה התעוררתי בתחושה מוזרה. שתיתי קצת מים והחשש כבר החל מתגנב ללבי, אז ברגע האחרון ממש הספקתי לאסוף את השיער ולהגיע לאסלה, ממנה כבר לא יצאתי כל הערב, כולל השמעת קולות שכלל לא ידעתי שהגוף שלי מסוגל להפיק. בשלב מסוים הייתי כ"כ תשושה שפשוט זחלתי מתחת לפוך ונרדמתי עד הבוקר, מתעלמת מהעובדה שאני עם מכנסיים וטי-שרט רטובה מזיעה, והגרוע מכל – בלי קרם עיניים. בבוקר התעוררתי מהשעון המעורר, ובניסיון נואש להתאושש מסדרת סיוטי הלילה שהיו לי אמרתי לעצמי "נו, נישן עוד כמה דקות" ופקחתי עיניים אחרי שעה.
לעבודה הגעתי קצת מאוחר, ועד הצהרים עוד הייתי חיוורת כמו הקיר וראיתי הכל כפול שלוש, אבל אחרי 2 כוסות תה, הרבה מים וקערת מרק ירקות התחלתי לחזור לעצמי. ג'יימס הופתע ואמר שאצלו לא היה שום דבר חריג, וגולדי ענתה לי במייל שייתכן שפיתחתי רגישות לפירות ים ו"לא נורא, לפחות עשית ניקיון לגוף".
1. רשימת ה"לא אוכלת" התאבזרה בפריט נוסף.
2. במסגרת חלום הזוועות רב המעללים שפקד אותי באותו לילה, היה קטע בו אני חוזרת הביתה ומגלה שהייתה אצלי פריצה. הגנבים לקחו את כל מכשירי החשמל שלי (מה שיכול להתרחש רק בחלום, כי שום גנב נורמלי לא היה מבייש עצמו בהופעה בציבור עם הפריטים הארכאיים שברשותי), את צרור הלירות הירוקות הטמונות במחבוא (מנוולים!) והגרוע מכל - את מיטב זוגות הנעליים שלי. כשהתעוררתי בבוקר ווידאתי שכל הנעליים נמצאות במקום (כן חלום/לא חלום – יש דברים שלא מזלזלים בהם), ובדרך חזרה מהעבודה עברתי דרך "גזית" בדיזינגוף ורכשתי זוג מגפיים. לא יודעת, הייתה לי תחושה שזו התגובה הכי הולמת למוצ"ש הנוראי הזה.
במעבר חציה של דיזינגוף-סנטר תקף אותי מן חשק לא-מרוסן לעוגת הגבינה שאמא שלי הייתה מכינה כשהייתי קטנה. המדובר בעוגה קרה עשויה משכבות של ביסקוויטים וגבינה, ואצלנו בבית היו מכינים אותה בתוך מין מגש פלסטיק חצי שקוף, רבוע עם דפנות מוגבהות. את הפרוסות היו חותכים לפי הגודל של הביסקוויט, ובפנים היו צימוקים שהתגלו בהפתעה רק באמצע הביס. עמדתי וחיכיתי שיבוא האיש הקטן והירוק כשבפה שלי הטעם של העוגה הזו, ואני תוהה ביני לבין עצמי למה אני באמת מתגעגעת – לעוגה או לאמא שהכינה אותה. בסוף הגיע הירוק הקטן ואני חציתי ונכנסתי לסנטר, מנערת מעצמי מחשבות מיותרות. ממילא אין לי מושג איך עושים עוגה כזו, וגם אם כן – זה בטח לא יהיה בטעם הנכסף. ואמא? אמא כבר מזמן לא בתפריט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
