עצמאית בשטח

"תסלח לי, למה משמש הכלי הזה?"

"זה? הקטן?"

"כן"

"את באמת שואלת?"

"בוודאי"

הכלי הקטן שצורתו כזוג שקערוריות קטנות, הוא חלק מסט חרסינה הכולל גם פמוטי שבת ומגש, ונתקלתי בו בחנות קטנה לכלי בית במרכז המסחרי של קריית שמונה, שהבעלים שלה הוא איש מבוגר עם מבטא פרסי כבד. כשראה שאני מעבירה מבט לא ממוקד על המדפים שאל אם אפשר לעזור לי, ואני עניתי שאני לא מחפשת משהו מיוחד אלא סתם מסתכלת. הוא העיר שזו שיטה טובה כי ככה פתאום תופס את העין משהו שבדיוק צריכים, ואז הבחנתי בכלי הזה שאת התאום שלו יש לי בבית, וניצלתי את ההזדמנות לברר מהי תכליתו המקורית (אצלי משמש כמאפרה). הוא נעץ בי מבט של "את צוחקת עלי או מה?", עד שהשתכנע שאני רצינית ואמר ש"זה כמו מלחיה כזו, שמים בזה מלח". "ואיך לוקחים?" הקשתי "עם האצבעות?", והוא הסביר לי לאט ובסבלנות שבזמן הקידוש בערב שבת לוקחים חתיכת חלה, טובלים במלח שנמצא בכלי הזה ומברכים "מוציא לחם מן הארץ", וכל הזמן היה לו בעיניים מבט כזה של "תגידי, איפה גדלת איפה?". ה"מוציא לחם" הזה נשמע לי פתאום מוכר, וכנראה שבורח לי איזה חיוך קטן של הקלה כי פתאום הוא מחייך גם כן ומתעקש שוב ושוב שאשב רגע והוא ימזוג לי כוס מיץ טבעי, אבל אני אומרת שמחכים לי ואני חייבת ללכת, משלמת 5 ₪ על קערת נירוסטה קטנה (למיצי) ויוצאת.

לאחר תחנונים שנמשכו לאורך חודשים, נאות החמוד לנצל את קשריו בברנז'ה המשדרת וליידע את צבי יחזקאלי ש"יש איזו אחת, שולה, שמתה עליו", ואף מילא את לבי הקט אושר כאשר מסר לי במסנג'ר באיזה ערב ד"ש מצביקה בשידור חי. לאות הוקרה העשרתי את מושא הערצתי בביקורת בונה, כשהערתי לו שהוא נראה זוועה בחולצה בה הופיע (ב"לונדון וקירשנבאום") ושאסור לו ללבוש את הצבע הזה לעולם (בורדו, למי שמתעניין). צביקה לא איבד עשתונות ושאל "אם אני רוצה אותו בלי חולצה בכלל".

(המשך יבוא. מתישהו. מבטיחה).

בתחילת הפגישה הפסיכיאטר תמיד שואל אותי את אותן שאלות קבועות – איזה כדור את לוקחת, מה המינון, כמה זמן ואיך את מרגישה. אתמול הוא הביע שוב את התפעלותו מהמינון החריג (חצי כדור ליום), עד שלא יכלתי להתאפק והערתי שכל פעם מחדש הוא מתלהב מזה ואולי די. "טוב, זה כי את באמת יוצאת דופן" הוא אומר ומחייך, ואח"כ שואל שאלות על ההרגשה שלי באופן כללי ועל השינוי לעומת התקופה שלפני הטיפול, ואני עונה שאני לא מצפה שהטיפול ישפר את כל הטעון שיפור בחיים שלי, אלא רק שישמור עלי מפני נפילה חדה לתהום. "עם כל השאר אני אסתדר" אני אומרת לו, ומוסיפה "או שלא", ופתאום קולטת שהרופא שם את 2 המרפקים שלו על השולחן, הראש שלו נשען על כפות ידיו והוא נועץ בי מבט מאוד עמוק וממוקד, ולא אומר כלום למרות שאני גמרתי לדבר כבר לפני כמה שניות. אז אני מוסיפה ש"זהו. אין לי מה להוסיף. מצטערת, אני לא מקרה מספיק מיוחד", והוא ממשיך לנעוץ בי את המבט שלו עד שאני חייבת לעצור את עצמי בכוח מלשאול למה הוא מביט בי בצורה כזו, ולמזלי הוא אוסף את עצמו ונכנס למן תזזית של פעילות כזו - אומר שכל אחד מיוחד בדרכו שלו, רושם משהו ליד השם שלי במחברת הדיווח שלו, מדפיס לי מרשם, קובע את התור הבא.

בתחילת הפגישה הרופא דיבר על הציפרלקס שלקחתי בעבר, ואני אמרתי שעם הכדור הזה הייתי כל הזמן ב"היי" והיה לי קשה עם זה. "היי זה לא טוב?" הוא שאל, והוסיף שיש הרבה מטופלים שרק מחפשים את ה"היי" הזה. שעבורם יש רק 2 אופציות - "היי" או "דיכאון". "אוקיי", אני אומרת, "לי זה כנראה לא מתאים", והוא ענה "זה בגלל שאת נורמלית. את בנאדם בריא".

חבל שלא ביקשתי לקבל את זה בכתב.