עצמאית בשטח

הפסקתי לעבוד כבר לפני כמעט שבועיים, ועם כל החגים וסופישבוע וימי זיכרון וזה שהייתי קצת חולה – לא הספקתי יותר מכמה סידורים דחופים. גמרתי את פונטנלה של מאיר שלו, שהסאב-טקסט שלו גרם לי להרהורים נוגים וגם אהבתי את השימוש בהערות כחלק בלתי נפרד מהסיפור, אבל לא יודעת אם אני ממש ממליצה לקרוא (אלא אם כן המדובר במכורים כבדים לתקופה ולסגנון), ואם כבר אז "בביתו במדבר" עולה עליו פי כמה. בגזרת המסך הקטן ראיתי כמה פרקים של "בחזרה לתחתית" (מעניין) ואיזה אחד או שניים של המחקר הבלונדיני של בן דור, שאושש את מה שידעתי מזמן: 1. אנשים תמיד רוצים להיות מה שהם לא. 2. החברה האנושית חלשה באסתטיקה.

ולמען הגילוי הנאות: גם לי היו איזה 6 חודשים בלונדיניים, בחורף לפני כמה שנים. זו הייתה תקופת שיא ההתמכרות שלי לחדר כושר, שקלתי 52 קילו, לבשתי רק שחור, והיה לי שיער קצוץ וצבוע בבלונד בהיר-בהיר. יפה? לא יודעת, לטעמי הברונטי הטבעי שלי מוצלח פי כמה, אבל בתקופה ההיא ריכזתי את מרב תשומת הלב בכל הדיונים המקצועיים בהם נטלתי חלק, וכמעט שלא קרה לי שהלכתי ברחוב בלי שאיזה בחור או שניים (או יותר) מצאו לנכון לפנות אלי בדברים.

לסיכום: בעיני, הבחורות היותר יפות בארץ הן דווקא ברונטיות (יעל אבקסיס, איילת זורר, שירז טל) ובאופן כללי אני בעד המראה הטבעי. 

היום אחר הצהרים פגשתי ברחוב את הבחור שעשה לי את האחרון. אמרתי לו שאני נורא מרוצה, ושבשנה הבאה כשאהיה בת 40 אציין את המאורע בחריטה נוספת. אצלו. הוא ריענן את זכרונו בהצצה מהירה, חייך ואמר שהוא נראה מצוין, וכמובן שישמח מאוד לפגוש אותי שוב בסטודיו. בזמן הזה לפני שנה הייתי בעיצומו של התקף היסטריה נוכח היומהולדת הקרב ובא, והנה 39 כבר ממש עוד רגע כאן והאמת שזה לא מזיז לי בכלל.

בשבוע שעבר ד' בא לבקר אותי, אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן. הוא הביא לי רוזמרי לבן שהתחסל כמעט מיידית, ואני הייתי קצת חולה ונורא שמחתי לראות אותו ולהתעדכן בקורותיו. כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הוא התקשר, ואמר שעושה רושם שכל העגמומיות עליה אני מדווחת אינה מותירה בי אותותיה כי כלפי חוץ אני נראית מצוין, ואני לא סיפרתי לו שרגע לפני ששקעתי היום בשנ"צ, הסתכלתי איך שהגוף שלי משתלב עם הסדין הלבן וחשבתי כמה שזה היה יכול להיות מושלם אם הייתי מתפוגגת לתוך שלולית של דם.  

האמת שהתחלתי לכתוב את הפוסט תוך כוונה להפיג את דכדוכי ע"י פירוט מתכון מעולה (ופשוט) לעוגת לימון, אבל מפה לשם נסחפתי למחוזות אחרים. בפעם הבאה.