עצמאית בשטח

"איך עד לא מזמן הייתי מתעוררת כל בוקר לפני השעה 6?" אני חושבת לעצמי עם פקיחת עין ראשונה ב- 8:00 בבוקר ומיד מתארגנת ויוצאת לסיבוב קצר עם מיצי, לאחריו אני זוחלת חזרה למיטה וישנה עד 10:00. עם הקפה הראשון אני מחליטה שזה לא לעניין לבזבז ככה את כל היום ומשרכת רגלי במעלה שיינקין ל"מ. נגרין" למסור שרשרת קרועה לתיקון, ובדרך חזרה רוכשת קרואסונים-עם-חלבה במאפיית שיינקין המהוללת ונייר ארונות בחנות "הכל ב- 2 ₪" (המהוללת לא פחות). בסביבות 13:00 אנחנו (=מיצי ואני) חוזרים מעולפים מחום ומתים מרעב, יורדים על ארוחת גורמה קלה (חביתת ירק, פרוסות עגבנייה ומלפפון ותלולית נאה של גבינה לבנה) שלאחריה אני שוקעת בשינה עמוקה. כשאני קמה, נורא מתחשק לי שחדר השינה יהיה שטוף וארון הבגדים נקי ומסודר, אבל יש לי בעיה עם הפעילות הנדרשת לצורך כך אז בתור פשרה אני מתיישבת ליד המחשב. "זה בסדר שהוספתי אותך לרשימה שלי?" עולה מולי במסנג'ר מישהו שאני לא מכירה. "כן" אני עונה "אבל מאיפה יש לך את הכתובת שלי?", "מהבלוג", "אתה קורא את הבלוג?", "כן. כתוב יפה מאוד", "תודה". ואז הוא שולח לי הזמנה לפתיחת מצלמה ואני מסבירה לו שאין לי כזאת, "לא נורא" הוא עונה "תפתחי את שלי, כדי שתוכלי לראות אותי. אם את רוצה, כמובן". "איזה ביטחון עצמי, איזו פתיחות" אני חושבת לעצמי "עוד לא החליף איתי 2 מילים וכבר רוצה שאראה במי המדובר. נו, ועוד אחד שקורא בבלוג שלי, לא נעים להגיד לו לא". אז אני מקבלת את ההזמנה ונפתחת מולי תמונה קצת מטושטשת, שבמבט ראשון אני מצליחה לזהות בה טי-שרט די מוצלחת (כחול כהה עם איזה איור בצהוב-חרדל שלא הצלחתי להתחקות על פרטיו). בעזרת העכבר אני מנסה לגלגל את התמונה כלפי מעלה, כדי לראות במי המדובר, ולוקח לי כמה שניות עד שאני קולטת שהפריים חתוך לו בצוואר. וכבר רציתי לשאול אותו למה הוא מצלם את עצמו במין זווית כזו משונה, אלא שלפתע הבחנתי בפעילות נמרצת המתבצעת בשוליים התחתונים של התמונה, וכשמיקדתי מבט הבנתי שזו היד שלו שנעה בזריזות מעלה-מטה ופתאום קלטתי. מרוב שנבהלתי סגרתי מיד את החלון, חסמתי את הכתובת שלו ומזערתי את רשימת הכתובות כולה לפס התחתון של המסך, ואחרי רגע העזתי ופתחתי אותה שוב, בזהירות, מכינה את עצמי ללא צפוי. אבל כלום לא קרה, רק הדרקון היה שם (כמו תמיד) אז מיד שלחתי לו איזה מסר מזועזע וכתגובה עלתה לי מול הפרצוף כתובית של "לא נמצא".

ואז הבנתי שזה היה מן עונש מלמעלה ושנגמרו התירוצים, ולא נותר לי אלא לקום, לנקות ולסדר מחדש את ארון הבגדים (חילופי חורף-קיץ), לשטוף את החדר ולהוריד את הכביסה היבשה מהחבל. אח"כ התקלחתי, עשיתי טיול ארוך עם מיצי וישבתי עם פאצ' בקפה החביב עלינו, וכשחזרתי הביתה התענגתי דקות ארוכות על מראה החדר הנקי והארון המסודר וחשבתי לעצמי שבסוף יצא ככה שאני חייבת לאותו בחור תודה.

צחוק בצד – זה היה דוחה, וקהל הקוראים הפוטנציאלי מתבקש לחסוך ממני להבא את החוויה התרבותית. בתודה מראש.