לפני כחודש התקשר אלי ט' באמצע היום לעבודה ושאל אם כשיצאתי בבוקר השארתי את החלונות שלי פתוחים. נראה לי שכן, אמרתי לו, למה? והוא אומר שבבניין ליד עולה דירה באש והוא יורד אלי לסגור כדי שלא ייכנס לי עשן. "איזה בניין?" אני שואלת אותו "איזו דירה? מה פתאום אש?" והוא מעדכן אותי שמסתבר שפעל שם בית זונות והשריפה זה במסגרת חיסול חשבונות בין עבריינים. "לא שמת לב לגורילה שהיה מסתובב באופן קבוע ברחוב"? הוא שואל, ואני אומרת שלא. (הלו, אנחנו בלבנט. כל בנאדם שני ברחוב הוא גורילה, והשאר – בבונים).
כשחזרתי בערב הבניין היה מוקף גדרות ברזל של המשטרה והחצר זרועה שברי זכוכית וכל מיני חלקי בנין שרופים. במשך כמה ימים עסקו בפינוי רהיטים וחפצי בית וניקוי החצר והרחוב, וכשהיה נראה שהכל כבר נגמר הציבו בחצר מכולה גדולה והתחילו למלא אותה בפסולת בניין. מהקומה עליונה משתלשל צינור ארוך המורכב מחוליות-חוליות דרכו נשפכת הפסולת שנופלת בקול רעש גדול אל המכולה, ופעם בכמה ימים מפנים אותה ומביאים חדשה. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל למה זה צריך להיות בדיוק כשאני בחופש, ויותר מכך – למה תמיד, אבל ת-מ-י-ד בין 2 ל- 4??
אני מתהפכת במיטה מצד לצד, מכסה את הראש בשמיכה אבל כלום לא עוזר וה"פפפחחחככככ" הזה שנשמע בקביעות בקצב של אחת ל 5 דק' מוציא אותי מדעתי, עד שאתמול התחלתי לסמס לכל מיני אנשים שגרים בשכונה אם "אפשר לבוא אליהם לשנת צהרים", אבל זה בעבודה וההוא בכלל לא בעיר וזה לא עונה ואצל ההיא עוד יותר רועש מאשר אצלי, ובסוף נרדמתי לשעה קלה וקמתי עם כאב ראש ובערב בכיתי לפאצ' שזו הפרה בוטה של זכויות האדם ואיפה אפשר להתלונן.
הבוקר אימא שלי התקשרה אלי, ומפה לשם הזכירה את העובדה שאחותי ובעלה נפרדו (כבר די מזמן, מסתבר), מה שציער אותי מאוד. בעלה (לשעבר) של אחותי הוא טיפוס של "שוטה הכפר", שלפרנסתו מתעסק בכל מיני מיזמי-דמיקולו שמסתיימים באופן קבוע בפשיטת רגל ובכך שאבא שלי מכסה את חובותיו. אני חייבת לציין שהקרקס הנ"ל הסב לי לאורך שנים עונג בל יתואר, ונראה לי שעכשיו יהיה לי נורא קשה בלעדיו. ידעתי, ידעתי הם יעשו הכל כדי להשבית אצלי כל בדל של שמחה.
איכשהו יצא שאמרתי לאימא שלי שהתפטרתי מהעבודה ואני בחופש עכשיו והיא, כצפוי, הגיבה בהיסטריה ("מה יהיה? איך עשית דבר כזה?? איך תסתדרי בלי פרנסה????"). שמתי לב שרוב האנשים ששומעים שעזבתי את העבודה שלי לפני ששריינתי לעצמי את החדשה, מגיבים בהיסטריה קלה-עד-מוחלטת, וזאת לעומת העמיתים שלי שאומרים "סוף סוף, הגיע הזמן, מגיע לך פעם קצת חופש, מברוק. ו- שולינק'ה, אל תשכחי אותנו כשתכנסי לג'וב החדש, אה?". אני יודעת שאנשים שלא עבדו איתי מעולם נוטים לחשוב שאני לא-יודעת-להסתדר, לא-יודעת-לדאוג-לעצמי, תינוקת מגודלת ובאופן כללי גם די טיפשה, ולזה יש לי רק את התשובה שסתמה לאימא שלי את הפה לפני כמה דקות – "תגידי, אני אי פעם ביקשתי ממך לפרנס אותי?".
- אימא שלי העירה כבדרך אגב, שלאבא שלי יש עוד מעט יומולדת (כאילו שאני לא יודעת. הרי הוא 3 ימים לפני) ושהוא מאוד-מאוד ישמח אם אני אתקשר לברך אותו. ואני אומרת – לא צריך להיסחף. אנשים בגילו (70) עלולים להגיב לא טוב להפתעות.
- למעשה, אימא שלי התקשרה כדי להגיד לי מז"ט ליומולדת (היא עובדת לפי תאריך עברי) ולשאול אם אני רוצה לקחת עוד משהו מהדירה של סבא שלי, ומפה לשם קרה משהו מוזר שאני עוד לא בטוחה איך להתמודד איתו – קבעתי איתה שבשבוע הבא ניפגש שתינו בדירה של סבא שלי כדי לפנות אותה באופן סופי. התחלקתי על השכל, או מה?
- ואפרופו חוסר התעסוקה הנוכחי שלי – אז זהו, שכנראה שבבניין לידי הולכים לפתוח מחדש את הבורדל. ואני? תמיד קיוויתי למצוא עבודה במרחק הליכה מהבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
