עצמאית בשטח

"איך לייבש לך את הראש?" שואל אותי הספר ביום ראשון בבוקר, אחרי התספורת "טבעי? חלק?". "לא חלק" אני אומרת לו "המשיכות של השיער עם המברשת עושות לי כאב ראש". "לא, לא עם הפן" הוא עונה "אני מייבש עם מגהץ כזה מיוחד. זה יוצא חלק-מקלות, רוצה?"

איך אפשר לסרב לשיער חלק-מקלות?

ט' אמר שזה מקסים, פאצ' אישרה שזה מוצלח וגם הבייביסיטרית של מיצי התלהבה. את דניאל הכרחתי להיפגש איתי בצהרים כדי לחזות בפלא, וכשראיתי את הדרקון במסנג'ר מיד הודעתי לו שהשבוע אני חייבת לצאת לרקוד לכבוד השיער חלק-מקלות. הדרקון, שהוא נשמה טהורה, מיד הבליג על המכות שהלכנו יומיים קודם במסנג'ר (באשמתי. מודה), שאל אם מתאים לי יום ג' בלילה וסיכם ב"קבענו" (או בתרגום לדרקונית: "איטס א דייט").

אז אתמול בשעת ערב מאוחרת עליתי על יצועי וכיוונתי את השעון המעורר לחצות. התעוררתי ברבע לאחת ושעטתי כל עוד רוחי בי למסנג'ר, שם חזרה אלי נשמתי עת נוכחתי כי הדייט שלי רגוע כהרגלו שלא לדבר על כך שטרם יצא מהעבודה. קבענו לעוד 20 דק' (שבתרגום לזמן אמיתי זה לפחות 40) ואני עשיתי את הבלתי ייאמן והתייצבתי בנקודת המפגש בזמן, וזאת על-אף ולמרות צרור אסונות קטנים שניקרו בדרכי (למה הרכבת מופיעה תמיד אחרי שטרחתי ללבוש חגורה, לגרוב ירכיות ולחבר עם הקליפסים הקטנים והמעצבנים? ולמה אף פעם אין לי זוג ספייר במגירה? ובכלל – מה פתאום אני לובשת חצאית, מה אני, בת?).

הערב החל במפח נפש, עת מתחת לאפנו בוצע הפשע המושלם. לו אני הייתי הקורבן קרוב לוודאי שהייתי מגיבה בחיתוך ורידים רבתי, אבל הוא הפגין קור רוח, סגר עניין בכמה דקות והמשכנו הלאה. לברקפסט קלאב.

פעם ראשונה שלי שם. עיצוב לטעמי, אוירה סבבה, לא צפוף מידי, לא רועש מידי, קהל סימפטי, והשוס – הזכות האנושית הבסיסית והיא היציאה במחול ניתנת חינם-אין-כסף לכל דורש. את הדי-ג'יית הייתי שולחת להתאמן עוד קצת בבית, אבל אולי זה הסגנון המקובל בדאנס-ברים מה-אני-יודעת. שמתי את הז'קט שלי ליד התיקים של 2 פרחי קיר ענוגות (דיר בלק אם מישהו נוגע, זה מהסופעונה בקום-איל-פו. 200 ₪ במקום 1,000) ופצחתי בנענועי-אגן, טילטול הפריזורה החלקה והמהממת שלי לכל עבר ועישון גו'ינט שאיזה בחור נתן לי ("קחי, קחי, תרביצי הכל. אני כבר גמור, זה השלישי שלי"). התקלות היחידות שנרשמו היו בגזרת הביקור בשירותים (התייאשתי מהתור) ובכך שהיה לי נורא-נורא חם (מה פתאום יצאתי לרקוד עם גרביונים?).  

ב- 6 בבוקר הלכתי לישון, לאחר שזרקתי את הבגדים המעושנים במרפסת והישרתי את עצמי במקלחת חמה. חלמתי חלום נורא מוזר, במהלכו יצאנו הדרקון ואני עם צפרירי שחר מבילוי במועדון וגילינו שאנחנו נמצאים אי שם במבואות המזרחיים של חיפה (?), ועקב העדר תחבורה ציבורית אנו נאלצים לחצות את העיר כולה ברגל (??) על מנת להגיע לאזור מגורינו (???). הקצתי בבהלה, ובראי במקלחת ראיתי מישהי עם עיניים אדומות ושיער חצי-רטוב ומקורזל-עד-אימה. לפעמים, גם החלום הכי נורא מחוויר ליד המציאות.

"מה, לא הייתה סלקציה מגעילה בכניסה? ולא נורא עמוס שם, שלא לדבר על סליזי?" שואלת אותי פאצ' היום בצהרים, על כוס קפה בגינה. "בכלל לא. הקהל היה מהוגן כזה, אין מקום להשוואה עם מה שקורה בכל מועדון בעיר". "טוב, אולי זה בגלל שזה אמצע השבוע. וחוצמזה - מצאתי לי את מי לשאול" היא נאנחת "הרי גם אם הסליזיות תעמוד לידך ותסתכל לך בעיניים את בכלל לא תזהי אותה".

הממ. יש בזה משהו.