עצמאית בשטח

השבוע נפגשנו בדירה של סבא שלי בחיפה. אימא שלי ואני. עברנו בשיטתיות על כל הבית, ואחרי כמה שעות של עבודה מאומצת השארנו אחרינו "צפרדע" עירונית מלאה + ערמת ג'אנק ענקית בתוך האמבטיה, וכמה תיקים וארגזים ארוזים - אחד מהם עבורי. בסופשבוע יגיעו אבא והאחים שלי כדי לזרוק את מה שצריך, לאסוף את מצבור כלי העבודה ולקחת כמה רהיטים שאחותי ביקשה. וזהו, נראה לי.

במהלך הבוקר, שמתי לב שאימא שלי ואני בעלות דפוס עבודה זהה – מהיר, שיטתי, בלי פטפוטי סרק, זורקות בלי סנטימנטים ומדי פעם משחררות איזו הערה עניינית, כגון:

היא (למראה ארון הבגדים העמוס): "מה הוא שמר את כל הבגדים שלה?" (של הסבתא ז"ל)

אני: "אולי הוא חשב שהיא תחזור."

היא (למראה מצבור מכובד של נרות-זיכרון חשמליים): "אפשר לזרוק. אני מראש פוטרת אותך מלהדליק עלי נר זיכרון."

אני: "זה בסדר, אימא. ממילא לא התכוונתי."

היא (מנסה לעניין אותי בחדשות המשפחתיות): "את יודעת שלדודה א' (אחות-של-אימא-שלי) גילו לפני חצי שנה סרטן בשד?"

אני: "באמת?? חבל שלא ידעתי את זה קודם! זו קירבת דם מדרגה גבוהה, אולי זה היה מזכה אותי בבדיקה חינם."

לאחר מכן ישבנו בבית הקפה הסמוך לארוחת צהרים קלה והיה דווקא נעים. אימא שלי אמרה שמאוד מתאים לי שיער ארוך, ושהתלתלים אפילו עוד יותר יפים מעכשיו (בדיוק הייתי עם החלק-מקלות). היא שאלה אם לא קשה לי עם האורך, והוסיפה שכשהייתי קטנה והוא היה קצת גודל - מיד הייתי מבקשת להסתפר. דיברנו עוד על כל מיני, וחלק מהזמן גם שתקנו והיה בסדר. נינוח כזה.

לפני שנפרדנו, היא אמרה שהחפצים של אחי הקטן צריכים להגיע מחו"ל, וכשהוא יבוא לאסוף אותם הוא ייקח לת"א גם את הארגז שלי וכל משהו אחר שאני רוצה מהבית "רק תגידי מה, שולינק'ה, ונשלח לך". אח"כ היא נתנה לי נשיקה ונסעה, כי לא הסכמתי שתיקח אותי במיוחד לרכבת. ואני הלכתי לתחנת אוטובוס, ובזמן שישבתי שם חשבתי לעצמי שאלוהים כנראה בכל זאת ידע מה הוא עושה כשהמציא את הפונקציה הזו שנקראת "אימא".

אימא ואני, 1969.

בתחנת הרכבת, בזמן ההמתנה, סקרתי בשעמום את המכונות האוטומטיות של השתייה והממתקים, וראיתי משהו שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בו. חבילת עוגיות OREO + שקית בוטנים אמריקאים ארוזים יחד בתוך קופסת פלסטיק חמודה דמוית חבית, אותה אפשר להוציא מהמכונה תמורת 9 ש"ח. למה תמיד, אבל תמיד, ברגעים הכי חשובים וקריטיים בחיים שלי אין עלי מטבעות?