עצמאית בשטח

קיץ 1990. הקיץ האחרון לפני שהתחלתי ללמוד. אני זוכרת את הדירה המתפוררת בה גרתי עם מ' שהיה החבר שלי עוד מהצבא, את התקליט של ג'ניס ג'ופלין שהיינו שומעים בקולי קולות, את ההליכה לים באמצע היום, תמיד דרך גורדון כדי לשטוף את העיניים בתיירים שבאכסניה. את הבחורים שהיו מתחילים איתי בים ומזמינים אותי לכל מיני מסיבות ברעננה ורמת השרון (אף פעם לא התחברתי לזה. הייתי זרוקה מידי, פריקית מידי, פשוטה מידי. אני זוכרת שפעם התחיל איתי בחור טוב-מראה, טייס לדבריו, רמת שרוני. מה לי ולו? הברחתי אותו עם פרצוף קשוח. אני מקווה שאם יפול חלילה בשבי הסורי יתפקד ביתר הצלחה. הטובים לטיס, לא?), את הערבים הארוכים בפאבים עם הוודקה הקבועה (כשהייתי סטודנטית התייצבתי על קיבולת אלכוהול שהפחידה אותי והפסקתי בבת אחת. אבל זה היה רק כמה חודשים אחר כך), את השיטוטים הארוכים ברחובות העיר, מבטיחה לעצמי שפה אחיה את החיים שלי, מבינה שזה מקומי. מ' פשוט היה שם. כבר כמה שנים שהוא שם, תומך בי – נפשית וכלכלית, מביט בי בעיניים אוהבות ועצובות, יודע שאני שואפת למקומות אחרים, מקווה שאתחרט, מייחל שאתייצב, מחכה.

את החודשים האחרונים של הקיץ העברתי במוקד של חברת אבטחה. בעל החברה התרשם מהרקע הצבאי ה"קרבי" שלי והשתדל לשבץ אותי לכמה שיותר משמרות. אין לי בעיה עם משמרות. אני מתפקדת טוב בשעת לחץ, מנהלת בסדר מופתי את מערך המאבטחים, מתקתקת עניינים בזמן משבר, מדברת בשלושה ערוצים במקביל ומסתחבקת עם המאבטחים הבכירים. והכל סבבה.

הכל חוץ מרונן.

רונן הוא הבכיר והמקצועי שבחבורה. יש לו עבר ביטחוני עשיר (כולל אבטחה באל-על), הוא נראה מצוין, גרוש + 1, שובר לבבות מקצועי וזיין סדרתי.

ואני לא סובלת אותו.

על ההתחלה הסתכסכנו. הוא מתעצבן על הפה הגדול שלי ("לכל דבר יש לך תשובה?") ואני לא נותנת לו לתפוס עלי תחת ("אל תנהל לי את המשמרת ותעוף מהכיסא שלי"). שנינו חמומי מוח ולא מסוגלים להעביר משמרת ביחד. מפצלים כוחות. כשאני עובדת יום הוא עושה לילה, כשאני לילה – הוא יום. וככה עובר לו רוב הקיץ. רק לקראת תקופת החגים פתאום מצאנו את עצמנו יחד במשמרת. שבועות שלא התראינו ולמעשה כבר שכחתי איך הפרצוף שלו נראה. ערב שקט, אין שום אירועים מיוחדים ורונן מתעכב שעה ארוכה במוקד, מחפש לפתח איתי שיחה. אחרי שהוא יוצא הוא מתקשר כל רגע, מבקש שאברר כל מיני דברים, שואל אם אני רוצה משהו מאבולעפיה. מה קורה פה?

בלילה מאוחר הוא מגיע, עושה לעצמו קפה (הוא לא מעיז לבקש ממני. יודע למה) ומתיישב לידי. נו, זה ברור. אני רואה את זה בעיניים שלו. לבחור יש מטרה והוא מתכוון לסמן עליה "וי". אני לא פראיירית. לא שוכחת איזה מגעיל הוא היה אלי בהתחלה. והוא הולך לשלם על זה.

ובא לי עליו.

נורא בא לי עליו אבל הוא יצטרך להתחנן. ועוד איך שהוא יתחנן.

אבל זה היה שווה את זה.

עשינו את זה בכל פינה אפשרית, בכל רגע פנוי, בכל פוזיציה המתקבלת על הדעת. שנינו בכושר טוב, בראש פתוח, בגוף צעיר ומתוח. לשנינו יש בבית בן/בתזוג, אבל את הלילות של ספטמבר-אוקטובר 1990 העברנו ביחד. 4-5 משמרות בשבוע, 4 שבועות רצוף.

היה חלום.

וזה הזכרון הכי חזק שלי מסוף הקיץ 1990.

אח"כ עזבתי. את העבודה ואת ת"א בכלל. התחלתי ללמוד. בשבועות הראשונים התגעגעתי אליו נורא, זורקת את המכתבים שהגיעו ממ' לאחר קריאה חפוזה, מכירה אנשים חדשים, מבלה במסיבות של סטודנטים, מעבירים לילות בשתייה ומשחקי קלפים (בעיקר וויסט וסטריפ פוקר. היום אני כבר לא זוכרת את החוקים אבל אז שלטתי), ועם הזמן הוא נשאר זכרון עמום. נעים אבל עמום.

מאי 1995. בוקר. אני יוצאת מהדירה שלי במרכז ת"א ומתכוונת לנסוע לאוניברסיטה. היום אני לומדת. מחפשת את הרכב שלי לאורך הרחוב (איפה חניתי? מתי אני אתחיל לזכור איפה חניתי?) כשאני קולטת מזוית העין איזה בחור הולך אחרי ותוקע בי מבטים משונים. "שולה...? שולה?? שולה?!!!"

"כן, אתה מדבר אלי?"

"שולה! לא השתנת בכלל. לא זוכרת אותי? אני רונן, רונן מהאבטחה. עבדנו יחד לפני שנים"

"רונן?" לא יכול להיות. זה לא רונן. רונן היה שרירי, עם גוף משולש ומבט של סקס-מאנייק בעיניים. וזה סימפטי כזה, רזה, עם חליפה. נראה כמו איזה סוכן ביטוח סוג ג'.

"כן, רונן. לא יכול להיות שכבר שכחת אותי"

"וואללה. רונן. לא זיהיתי אותך. השתנת נורא" (איזה מזל שאני עם הג'ינס השחור שיושב לי טוב על התחת. איזה מזלללללללללללל).

"כן, אני כבר לא מתאמן, כבר לא בעסקי אבטחה. התחתנתי שוב ויש לי ילדה. ומה איתך? את נראת אותו דבר, אותה ילדה"

"הכל מצוין. עוד לא גמרתי את הלימודים אבל אני כבר עובדת ומאוד מרוצה"

"התחתנת?"

"מה פתאום. ככה אתה מכיר אותי? אבל יש לי מישהו"

"יופי, מצוין. תשמעי, אני כל כך שמח שאני פוגש אותך. חשבתי עליך המון. איך נעלמת בלי להשאיר מספר טלפון?"

"ומה היית עושה עם מספר טלפון? מתקשר בפסח להגיד חג שמח?"

"תמיד היה לך פה גדול. בחיי לא השתנת. מי שיתחתן איתך יעבוד קשה"

ושעה ארוכה הוא לא נותן לי ללכת. מספר לי על אשתו והילדה, על העבודה שלו, חוקר אותי על שלי. שואל איפה אני גרה ואני מראה לו שאנחנו עומדים ממש מתחת לדירה שלי.

בסוף אני אומרת שאני חייבת לרוץ כי אני כבר מאחרת ואנחנו ניפרדים.

באותו ערב באו אלי שני חברים: ט' חברתי הטובה והרב-סרן, שאת שניהם היכרתי בלימודים. אני שואלת אותם אם הם זוכרים את רונן שהייתי מדברת עליו בתחילת שנה א' והם אומרים שבטח, שיגעתי אותם עם הגעגועים אליו.

"אז פגשתי אותו הבוקר"

"באמת? איפה? איך? ספרי"

אני מספרת להם בקיצור והרב סרן אומר שהוא נותן לו 48 שעות לדפוק לי בדלת.

"מה פתאום, מה קרה לך. הוא נשוי עכשיו וממש לא בעניין"

"פעם בוגד – תמיד בוגד. (הרב סרן יודע. לו עצמו יש רזומה דומה) מתערב איתך על מה שאת רוצה"

"לא רוצה להתערב ובטוחה שאתה טועה"

"מה אכפת לך, בואי נתערב על טלוויזיה. אם את מנצחת אני קונה לך טלוויזיה, אם את מפסידה – אני לוקח לך את שלך. עוד מהלימודים שמתי עליה עין. אחלה טלוויזיה"

אז בסוף התערבנו על טלוויזיה.

ואני זכיתי. רונן לא חזר. לא אחרי 48 שעות ולא בכלל.

וגם לא רציתי טלוויזיה. בקושי מדליקה את זו שיש לי, מה אני צריכה עוד אחת. אבל אני צריכה רדיו-טייפ לאוטו (מי שמע על דיסק?) והרב סרן קונה לי.

ל', בנזוגי דאז, בא איתי כשהלכתי לחנות לצורך ההתקנה. הוא דיבר עם המוכר ואני עמדתי בחוץ. נשענת על הרכב וחושבת על זה שבאתי עם ל', להתקין את הרדיו-טייפ שהרווחתי מהרב סרן (איתו יש לי קשר במקביל), בהתערבות על רונן, איתו הייתי במקביל למ'.

10 שנים עברו. אז חשבתי שזה יעבור לי, שאתבגר, שאפגוש מישהו שייתר את הצורך בקשר כפול. לד', שבא כמה שנים לאחר מכן, גיליתי נאמנות והוא ניתץ את ליבי.

אני לא סגורה על זה שיהיו עוד כמותו. אין לי לב ספייר.