בגדול, אני מחזיקה מעצמי כבעלת טעם טוב (מארקס – אף מילה) המתאפיין בבסיס קלאסי ושמרני עם נטייה לנועזות קלה בשוליים, מינימליזם וקרירות. אני יודעת בדיוק איזה בגדים, תכשיטים, רהיטים וכלי בית אני מוכנה לאמץ לחיקי ועוד לא נולד המעצב, ולו המוערך ביותר בעולם, שיצליח לגרום לי להתלהב מהיצירות שלו אלמלא הן בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, עונות על הקריטריונים שלי. רק בתחום אחד אין, ומעולם לא הייתה, קורלציה בין הטעם שלי וביני – וזה בכל הקשור לבני המין השני. חיבתי נתונה לגבוהים, קצוצי שיער, בעלי חוטם נאה, גוף מעוצב במידה סבירה וחזות גברית-על-גבול-הקשוחה, אבל איכשהו מוצאת עצמי פעם אחר פעם נשבית בקסמי מישהו שלא עונה ולו על אחד מהקריטריונים. הפעם מדובר בסטיית תקן של ממש – לא רק שהוא נמוך, בעל שיער ארוך וחוטמו הולך לפניו, הרי שהוא גם צעיר ממני במיליון שנה, וידוע לכל שאני לא בעניין של ילדים. לרוע מזלי יוצא לי להיתקל בו די הרבה וזה מבעס עד מאוד, מפני שכל מפגש שכזה רק מגביר אצלי את החשק לאכול אותו מכף רגל ועד ראש, מה שלא אפשרי ממיליון סיבות, וזה עוד לפני שדיברנו על ההיבט האסתטי.
אין חשש שמשהו יקרה. הוא לא יעז להתחיל איתי, אני לא אעז להתחיל איתו, ולא נותר אלא לשאת תפילה לאל שכל החשקים האלה יתפוגגו כמה שיותר מהר. ואמרו אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
