עצמאית בשטח

יש קשר בין הרצון שלי, שהובע רבות בבלוג זה, לסיים את חיי בגיל 50 לבין העובדה שישרא נסגר כעת?

אני הייתי ביניכם כמו צמח בר.

הלוויה זו הזדמנות לפגוש אנשים שבשוטף אתה לא מצליח לפנות זמן עבורם. ואכן כשנגמר הטקס אנשים נשארו לעמוד ולדבר, ומדי פעם התחלפו בין הקבוצות הקטנות שהתגודדו על השביל, כי בסה"כ כולם מכירים פחות-או-יותר את כולם כבר הרבה שנים. בדרך חזרה לת"א, על כביש 5, קיבלתי תזכורת לפקקים של פתח תקוה, אחרי שנים שאני מכוילת רק על הפקקים של ירושלים-ת"א. למחרת, על מרפסת הוריה (ז"ל) של אלונה, ישבנו היא ואני, חלקנו ג'וינט, ודיברנו על ארכיטקטורה ושיכונים ותריסולים ואיך פעם היו בוחנים דירה לקנייה ואיך היום, ועל תכנית הפינוי-בינוי שהכינה העירייה לשכונה, שאין לנו מושג מה מציעה והאם השיכון הנוכחי כלול בה, ועל זה שבלהט היומיום אין זמן לכלום, והנה עכשיו יש לנו אחר הצהרים שלם ביחד והכל בגלל שאבא של אלונה נפטר.

אחר כך ישבנו שעה ארוכה בסלון, רק אנחנו. אלונה, 2 אחיותיה ואני. דפדפנו באלבומים והעלנו זיכרונות ילדות, ושתינו קפה ואכלנו תמרים, עד שהגיעה גברת מבוגרת לנחם, ייגעה אותנו שעה ארוכה בסיפורי בעלה ז"ל, וכשקמה ללכת פתאום קלטנו שהיא חושבת שאני אחת מהאחיות האבלות, ולא תיקנו אותה רק אמרנו "תודה, תודה שטרחת", וכשהדלת נסגרה אחריה התפוצצנו בבת אחת מצחוק, והעצב המאופק שריחף מעלינו כל הזמן, נוגע לא-נוגע, חיבק אותנו פתאום, ואלונה אמרה "הרבה אנשים אהבו את אבא".

אני מגיעה לשבעה, ופורקת סל: "הבאתי סלט, כי חשבתי שבטח כבר נחנקת מכל הבצק שכולם מביאים. הנה לימון ושמן זית, ורציתי להביא גם פריכיות, אבל אז אמרתי לעצמי "מסכנה, לא די שהיא יתומה", אז הבאתי לחם שיפון".

היום נאלצתי, שלא מרצוני, לשבת שעה קלה עם ההורים שלי. אני חושבת שהפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בלוויה של סבא שלי, לפני שנתיים, ואני מקווה שלא תהיה פעם הבאה. אני לא יכולה לדמיין את חיי האומללות שהיו מנת חלקי אם הייתי צריכה להיות איתם בקשר כל השנים, ואם עד לפני כמה שנים הייתי מרחמת על עצמי (למה אין לי משפחה וכאלה) היום זה כבר ממש לא מטריד אותי.  

קבעתי עם נילי בקפה ביאליק ב 4 אחר הצהרים, ואיך שהתיישבנו הבנתי שזה הולך להיות יותר בעייתי ממה שחשבתי, כי נילי לא שאלה שאלות אלא שמה את הטלפון שלה על הקלטה, ואמרה לי פשוט לספר על עצמי ועל החיים שלי, ואני קיללתי את הנטייה שלי להתנדב איפה שלא צריך, וניסיתי קצת להגיד שאולי בכל זאת אפשר איזה שאלה מנחה, אבל מהר מאוד פשוט נכנעתי ודיברתי. השתדלתי שזה לא יהיה מונולוג רציף, שתהיה חלוקה לפרקים, כותרות, סיכומים, תובנות, וכל הזמן ברקע חשבתי איך זה נשמע לאוזניים של פסיכולוג, ומה יגיד המרצה של נילי על העבודה שהיא תגיש על סמך השיחה איתי, ואיך הוא בטח ידבר על סימפטום ילדי סנדוויץ, ועל ילדות בפרבר משמים, יצביע על כשלים לאורך חיי שזרעיהם טמונים במשפחה הגרעינית. בסוף, כשנילי שאלה אותי איך אני רואה, או איך הייתי רוצה לראות, את השנים הבאות, אמרתי לה שבגדול אם יישמר המצב הנוכחי - אני אהיה מרוצה. נילי העירה שזה אומר שעכשיו אני מאושרת, ואני אמרתי שלא בהכרח, אני פשוט ריאלית. אני לא מצפה לגדולות ונצורות בחיי, ברור לי שלא אתעשר או אקבל מישרה בכירה בחו"ל, ומצד שני ברור לי שלא אחיה ברחוב ולא אהיה מחוסרת עבודה. ברור לי שלא אחיה בזוגיות ארוכת טווח, מצד שני – יהיו לי תמיד בני זוג לבילויים. ברור לי שלא תהיה לי משפחה, אבל תמיד יהיו לי חברים קרובים. "אולי אני פשוט חושבת שלא מגיע לי יותר ממה שממילא יש לי, ואולי אני גם רוצה לצמצם את הדרמה, לשמור על אש נמוכה, לצאת מהחיים האלה עם כמה שפחות נזקים. ואם נניח הייתי חוזרת אחורה, 45 וחצי שנים אחורה, מה הייתי מאחלת לעצמי? פשוט מאוד – לא להיוולד".  

שימור המצב הנוכחי

(יום שישי בצהרים, הולמס פלייס דיזינגוף סנטר.)

נילי שאלה על ההיסטוריה הזוגית שלי, ואני סיפרתי וסיפרתי, והזכרתי גם את פנחס. אמרתי לה שמאז פנחס לא אהבתי אף אחד. אמרתי לה שהייתי רוצה להספיק לחוות עוד התאהבות בחיי, אבל אני בספק. וכשנילי שאלה, לא שיקרתי ולא הסתרתי. עניתי בפשטות "כן. אני עדיין אוהבת אותו".   

 על מה רציתי לספר ולא הספקתי:

על טיפול הדיקור, והתזונה החדשה שהגיעה איתו.

על שלוימל'ה, אותו הכרתי השבוע.

על משקפי הקריאה החדשות שלי.

על מיצי 2, נשמת אפי.