עצמאית בשטח

פעם בשנה, או אפילו בתדירות נמוכה מכך, אני מוסרת את הסכין שלי להשחזה. אני הולכת ללובלינסקי בקינג ג'ורג' ומבקשת שישחיז, והוא מסתכל על הסכין ושואל אם אני חותכת בו עצמות (אין מצב) או מוצרים קפואים (לפעמים). הוא מראה לי סימנים על הלהב, ואומר שאני לא שומרת טוב על הסכין, וכי סכין צריך שינהגו בו בכבוד. אני תמיד מהנהנת בהסכמה לדבריו, גם כשהוא אומר שיהיה מוכן רק עוד שבוע או שבועיים ורואים על הפנים שלו שהוא מצפה שאגיד "מה פתאום כ"כ הרבה זמן? מה אני אעשה בינתיים? בבקשה תעשה מאמץ, בדיוק חג עכשיו". אבל אני לא אומרת כלום. מה אכפת לי, ממילא אני משתמשת בסכין רק בגלל שהוא קיים, ולא כי באמת צריכה, ואם הוא לא יהיה – אסתדר בלעדיו. פעם חזרתי לקחת אותו רק לאחר שבועות ארוכים, וראיתי שהאיש נעלב. איזה מן דבר זה לשכוח סכין כל כך הרבה זמן בחנות, ואיפה הכבוד כלפיו, ובכלל – איך אפשר לחיות בלי סכין כ"כ הרבה זמן? אז עכשיו אני מקפידה לבוא בזמן, שלא ייעלבו. הסכין והוא.

(אנקדוטה: פעם היה לי קטע עם מישהו שהסתבר שהנו מועסק בחנות. זה היה במסיבת "חילופי זוגות", ובמשך חודשים ארוכים לא העזתי להיכנס לחנות (להיכנס עלאק. גם לעבור במדרכה ליד לא העזתי.) אבל זה היה לפני שנים, ועם הזמן חזרתי לקנות אצלם, ובכל מקרה לא ראיתי אותו שם מעולם.)

אתמול לקחתי בחזרה את הסכין, והיום כבר השתמשתי בו.

לקצוץ שוקולד, כמובן. זה השימוש העיקרי שלו.

והכנתי מאפינס בננות, רגע לפני שילכו לפח.

חג שמח.

אני מתלוננת בפני אלונה, חברתי היקרה מהלשכה, על שעות העבודה שטחנתי בסופ"ש:

"ביום שישי עבדתי 8 שעות, אבל ביום שבת רק 5 כי התחלתי בצהרים".

"למה כ"כ מאוחר?"

"כי הייתי על אקסטה. לא הצלחתי להושיב את עצמי לפני 13:00"

"עוד עושים אקסטות??"

כזו אני. עושה הכל באיחור.

המשקל בחדר כושר חי בעולם משלו. הזוי.(היום בבוקר)

אולי אני צריכה לתקוע איזה סיר טשולנט. או שניים.

מרוב שעות עבודה לא הספקתי להכין עץ.

כשהגעתי לפני 3 חודשים לענת, המדקרת המהוללת, סבלתי מנשירת שיער מואצת ושלל תופעות מטרידות אותן אני גוררת מזה שלוש שנים, אשר לדברי הגניקולוג נובעות מ"שינויים הורמונאליים שבאים עם הגיל" שהנם "טבעיים ונורמליים" או במילים אחרות "תהיי אישה ותשתקי". ייאמר לזכותו שלאורך שנתיים ויותר, הוא לא חסך עלי בבדיקות, תרופות, טיפולים ועצות, ואף שלח אותי למומחה מספר אחת בארץ (כמה צחקתי למראה השלט על חדרו במרפאה – "פרופ. ..., זיהומולוג מומחה") אשר לאחר בדיקה יסודית דיווח לי בצער כי אני בריאה לחלוטין. "אני מבין שזה לא מוצא חן בעיניך, אבל אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. זה בא עם הגיל" ואני יצאתי מהמרפאה בהדר יוסף, עמדתי ברחוב ובכיתי. ענת, בכל מקרה, לא התרשמה במיוחד, לא מהגניקולוג ולא מהזיהומולוג, שאלה אותי מה סדר היום שלי, ומה אני אוכלת ושותה, אמרה שאין פלא שהגוף שלי זועק לעזרה, נתנה הנחיות מדויקות לתזונה נכונה ועל הדרך ביקשה בדיקות דם מקיפות, אותן כינתה מאוחר יותר "הבדיקות הכי טובות שראיתי בחיים שלי" ובמיוחד התלהבה מהערכים ההורמונאליים לגביהם הגיבה באושר "את בשיא הפוריות שלך!". אבוי

אז מזה 3 חודשים אני נמנעת ממוצרי חלב פרה (למעט קצת חלב בקפה, ו 2-3 יוגורט ביו בשבוע), מה שגרם לירידות חדות במכירת הטישו באזור גוש דן, אוכלת בשר בקר פעם בשבוע וביצים (3), לא נוגעת בגלידה ("גלידה זה רעל בשבילך. פשוט מאוד" אמרה ענת בפגישה הראשונה ואני איבדתי סופית כל טעם בחיי), והכי חשוב – אוכלת כל יום ארוחה חמה אחת. ענת אומרת שהכי חשוב זה לאכול אוכל חם, כי החום נותן אנרגיה לגוף, ובשבילי, שמגיל 0 אוכלת כמעט רק אוכל קר, הכי קשה לעמוד במשימה הזו. חוץ מזה אני אמורה לאכול דגים (סלמון או דניס, כי בקלה לא נחשב וטונה/סרדינים אני שונאת), ואורז מלא ולהימנע מקמח וסוכר לבן (אני "אני שותה בלי סוכר", ענת מתלהבת "מצוין, זה הכי טוב", אני "אבל עם סוכרזית" ענת בפנים נפולות "על זה אני אפילו לא אגיב") ושוקולד ועוד דברים שהחיים בלעדיהם קשים מנשוא. ענת מעודדת אכילת חסה ושאר עלים ירוקים (מעולה. מתה על חסה), שתיית תה (תה זה לחולים!) ושאר קטניות ומיני דגן שמקובל להגישם כאוכל לתוכים. בקיצור, אני עושה כמיטב יכולתי, ויש מצב שאפילו רזיתי קצת (ככה זה כשיורדים דרמטית במינון הקרואסונים). אני עושה פילטיס (לא יותר מדי במרץ), נשירת השיער פסקה, האף לא מטפטף, יש שיפור קל בגזרת הגניקולוגיה, והייתי אומרת שאני מרגישה הרבה יותר טוב אלמלא חזרו לי הכאבים ביד שמאל והגב הורג אותי.

נראה כמה זמן אחזיק מעמד.

לכל המלעיזים: השבוע נשקלתי בלי נעליים.

ועל מה שוב לא כתבתי:

על מיצי 2, היצור הכי מתוק בעולם.

על שלוימ'לה. חייבת לכתוב עליו.

על הפילטיס.