עצמאית בשטח

ושוב הגיע היום הזה, שחוזר על עצמו קצת יותר מדי בשנים האחרונות, בו את חוזרת באמצע היום מהעבודה, ויושבת על הארגזים הארוזים עם מיני ג'ינס וחזיה, עונה למיילים ומחכה שהמובילים יגיעו. לפעמים, כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, החיים שלי נראים לי כמו סרט על מתבגרת מטורללת שעוד לא סגורה על איך החיים שלה צריכים להראות. "מוזר" אני אומרת לעצמי "הרי אני הטיפוס הכי מקובע בעולם, הכי שגרתי, הכי הולך-כל-בוקר-לעבודה, הכי שמרן, הכי לא טרנדי", אז למה החיים שלי נראים כמו ההיפך הגמור מחיים של בת 50? 

"תראי איזה חיים יפים בנית לך, לגמרי בכוחות עצמך" אמרה לי סיגל הבוקר במשרד "החברות כ"כ אוהבות אותך, תמיד נעזור לך. אנחנו יודעות שאת יכולה הכל לבד, כולם יודעים את זה, עכשיו הזמן לתת גם לאחרים להיכנס לחיים שלך".

סיכום ביניים:

1. תמיד-תמיד-תמיד מוצאת סיבה למשבר. גם כשעל פניו הכל טוב.או בוא נגיד בסדר, לא-רע.

2. ההוא מהפוסט הקודם נהיה יותר ויותר חלק מהחיים שלי, וגם מדבר על זה. אני בהתקף חרדה. 

3. היום בבוקר במשרד, הצעה לתפקיד חדש, שמסתבר שהרבה חושקים בו. חוץ ממני. מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה. הלכתי בלי לתת תשובה, וקיבלתי סמס - "אל תדברי עם אף אחד לפני שאנחנו מדברים שוב".

יהיה טוב, חייב להיות, אבא שלי היה נוהג להגיד זאת. בחודשים האחרונים שמתי לב שגם הוא כבר לא בטוח.

(אני אף פעם לא חשבתי כך)    

כל החורף סבלתי מהקור בירושלים. לאורך שבועות יצאתי מהבית עם גרביונים חמים מתחת לג'ינס וגופיה טרמית מתחת לחולצה. עם כובע צמר, כפפות, צעיף ומעיל, ועדיין רעדתי מקור רוב הזמן. איך שנגמר הקור ובאתי לעבודה יומיים רצוף בבגדים נורמלים (=שמלה), לקחתי את עצמי לוינה, עם גרביונים חמים מתחת לג'ינס וגופיה טרמית מתחת לחולצה, וכובע צמר וכפפות וצעיף, והיה לי קר והשפתיים שלי התפוצצו מהיובש (אם כי השיער נראה נהדר). ואז חזרנו לארץ והשפתיים השתקמו תוך 24 שעות, והכל היה טוב וחשבתי לעצמי איזה כיף, אני בחופש, יאללה חדר כושר כל יום ושנות צהרים מתוקות, והופה התעוררתי בבוקר לתוך התקף אלרגיה שהגיע בחסות החמסין. בינתיים החמסין עבר, החורף חזר, ואני עדיין עם גרון שורף ואף סתום. מעניין מה יהיה מדד האומללות מחר בבוקר, בדרך לעבודה.

הדלקתי נרות, בניסיון לשמח את ליבי הקט.

עוד לא גמרתי להעלות תמונות לאלבום בפייסבוק. אין לי כוח.

בשיא התקף האלרגיה הלכתי לבקר חבר. עליתי לקומה רביעית בלי מעלית, ולמשך 10-15 דקות פשוט לא היה לי אויר. לא יכולתי לנשום, וזה היה נורא. מיד חשבתי לעצמי שאני צריכה לזכור את התחושה, ולא להתאבד בחנק. זו דרך לא נעימה בכלל. 

הוא הריץ מוזיקה במחשב, והסרטונים ריצדו על מסך הפלזמה מול הספה הרחבה, כשאנחנו השקנו כוסות גבוהות של וודקה-ספרייט לכבוד השנה החדשה, למרות שהתחילה זה מכבר. ואני הסתכלתי על המסך, ופתאום ראיתי מול העיניים את החיים שלי, עם הרחובות הקטנים של תל אביב, ומרפסות תלויות על בניינים מתפוררים וכוס קפה עם חברים, וכשהוא שאל אם בא לי לעשן אמרתי כן למה לא, וחשבתי לעצמי שהחיים לא רעים בכלל, ולמה העברתי כל כך הרבה מהם בדיכאונות, ובו במקום הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה עוד בדיכאון יותר מיומיים רצוף. אח"כ הוא קירב אלי את המצית הדולק, ושאל "הכל בסדר?" ואני אמרתי "כן. הכל טוב", ולעצמי חשבתי - לגמרי. הכל סבבה לגמרי.