היה לי חלום,מוזר ממש,כי בחלום רוב הדברים כבר קרו במציאות,אני זוכר אותו במטושטש ומתחיל לשכוח פרטים אז אני ארשום מהר

החלום התחיל מהמפגש הראשון שלי, פעם ראשונה שראיתי את רובכם,אח"כ ראיתי את מאיה וקרה מה שקרה ואז  החלום עבר לקטע שבו אני מרביץ לדור על זה שקוראים לה דור וכך המשיך להכרה של פיגי,לפעם הראשונה שהייתי בבית של מורן לפעם הראשונה שראיתי את דנה ועשינו תחרות הליכה וכך המשיך הלאה להרבה אנשים(החלום היה מושקע היה בו אפקטים)אח"כ ראיתי את עצמי,קופץ מעזריאלי ונעלם

 כל החלום הזה היה שניה ואין לי מושג למה אני זוכר כלכך הרבה פרטים,וואו לכתוב חלומות זה מוזר

מעל הכל החלום הזה גורם לי לחשוב,פעם האנשים האלה היו חלק עצום מהחיים שלי,והיום אני לא בקשר ממשי עם אף אחד מהם,כאילו באמת נעלמתי,ואני לא אתן לזה להמשיך ככה,אני עומד לחזור להיות בקשר עם כל אחד ואחד מהם כי הם באמת חשובים לי

so i am coming back suckerzzzzzzz

פורצה מילאן

כלכך הרבה דברים קרו,טובים ורעים אני כבר מבולבל לגמרי

בזמן האחרון נקשרתי אליה יותר מדי וכרגיל,כשהקשר הדוק מדי-הוא נקרע

בכל פעם שאני נקשר אני נפגע

אני לא יכול עם זה יותר,מתחילות לעלות לי בראש כלמיני מחשבות על זה שהוא צדק,על זה שהדרך הטובה ביותר לחיות את החיים היא רחוק,ביער,על אי בודד או במדבר,אבל הרחק מאנשים,הם גורמים לך סבל וקורעים אותך מבפנים מדי יום,אבל אתה לא רוצה להיות אטום,במובן מסוים אתה לא יכול,כשאני מביט לאחור זה קרה כלכך הרבה פעמים,כלכך הרבה פעמים רבתי עם אנשים שאהבתי,אולי משהו לא בסדר בי? אולי אני זה שעושה מזה כזה סרט,או שפשוט,מטבעו של האדם לבגוד בך ולגרום לך סבל