הכל היה בזבוז אחד גדול וזה הורג אותי
ולפעמים באמת בא לי למות
רע לי, כואב לי, צורב לי אני מרגישה שאני טובעת בתוך עצמי, מתבשלת במיץ של עצמי, מתבוססת בדמי.
אני לא יודעת מה לעשות, לאן לברוח, איך לברוח, לברוח?
אני נסגרת בקירות של עצמי, נופלת, שותקת ונופלת שוב. כל חבטה כואבת מהקודמת כל שתיקה ארוכה מהקודמת כל רגע דומה לפעם ואולי גרוע יותר ואולי בעצם אני לא ואולי אני גם לא הייתי צריכה, להיות.
השתיקה הזו מסתירה יותר מאשר אומרת חושפת יותר מאשר שותקת כואבת יותר מכל ההשפלות שבעלום שצורבות לי את העור ומרתיחות לי את הדם. ואין לאן לברוח אין לאן לסגת הכל חונק דורס עוצר מרתיח צובט מרחיק דורך דועך ומת.
אני מפחדת, מפחדת מהריחוק והגדרות שאני מציבה סביבה מי שמתקרב נדקר ומדמם, בדיוק כמוני והאהבה הקטנה שלי דועכת לה והכל בגללי הכל בגלל הטיפשות והריחוק שלי.
אני לא רוצה לאבד את זה, לא רוצה ליפול אבל אני מכורה, מכורה לחבטות מכורה לכאב מכורה למצב הזה. אני לא בטוחה שאני רוצה יד, אני מעדיפה רגל, לא רוצה פנים רוצה גב שמישהו ידרך חזק וישתוק ילטף וישתוק ישתוק וייתן לי לחיות.
מה אני עושה מכאן? מה אני עושה עם מעגל הקסמים הזה שחוזר על עצמו כל הזמן? איך אני לא מאבדת את עצמי ומשאירה אותו קרוב? איך אני מבטלת את ההרס העצמי שסגלתי לעצמי?
אני צריכה שקט, ניתוק, ריחוק.
ריחוק קרוב ממנו.קרוברחוקקרוברחוקקרוברחוקקרוברחוק.
ואני עדיין כל כך אוהבת, שלא ייעלם ולא ייגמרשיהיה שקט ונעים, אם אפשר טיפה פחות צורב ושיהיה טוב ומוצלח יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
