פרפקציוניזם חפיפניקי

כמה זמן לא הייתי פה, זה נראה כמו עידנים... הרבה השתנה, והרבה נשאר אותו דבר. אני לא באמת יודעת אם זה המשך או משהו חד פעמי, אבל זה לא באמת משנה.

איך רע לי כרגע, מקודם בכיתי חצי שעה. ההורים שלי..

זה כ"כ קשה. אני לא מסוגלת לתקשר איתם בלי שזה ידרדר בשניה לצעקות, ואז אחד הצדדים ישר חותך. וזה הכי מתסכל בעולם, כי בדיוק כשאני מבינה כמה אני רוצה לפתור בעיות, ובאה ומנסה לדבר, אני מקבלת אטימות וחוסר סבלנות, וזה רק מוסיף לתחושה שלי שאני באמת לא יכולה לדבר איתם. ואני מתעצבנת, וכשאני לא יודעת יותר כבר מה לעשות עם העצבים אני בוכה. דמעות של זעם, שזה הכי נורא, והכי כואב אח"כ הראש.

לפעמים אני לא מבינה איך לאדם מבוגר יכולה להיות איטיליגנציה רגשית של ילד קטן, ואיך לעזאזל אני יצאתי בסדר, עם פאקים קטנים, אבל בסה"כ שפויה יחסית לאווירה שגדלתי בה.

העצמאות המוגזמת שהם דורשים ממני, ושאני לא יכולה לעמוד בה, ממוטטת אותי. אם הם יכלו הם היו פשוט מעיפים אותי לכל הרוחות. זה נורא להרגיש כמו עול בבית שלך. אם יכולתי הייתי מונעת את זה, אבל אני לא יכולה ולא רוצה, כי אז אני באמת אאבד את השפיות שלי. אז כן- אני אתעקש ואעמוד על שלי, גם אם המחיר הוא להסתגר בחדר כשאני בבית.

והבחור החדש- הוא פשוט מקסים! איזו הקלה עצומה, להיות עם מישהו שהוא גם נורמלי לגמרי, לא מתוסבך בעליל, וגם מדהים מכל הבחינות, ומטורף עליי...

תמיד חששתי שאמשך לדפוקים, שידפקו אותי, כי מה יותר הולם מחוסר יציבות בקשר, לאחת שגדלה בחוסר יציבות אחד גדול? 

וקצת קשה לי, כי עכשיו צריך להחשף באמת, לאט לאט. וזה מפחיד, כי מי יודע מה ממה שיגלה עלול להבריח אותו... ומפחיד אותי גם שאני רוצה אותו, וצריכה, ושקשה לי בלעדיו, כי זו פעם ראשונה. ואני לא רוצה שזה יגמר, וגם שלא תגמר העצמאות שלי, ותמיד הייתי אני לעצמי, וכיף שיש מישהו בשבילי, אך גם מלחיץ להיות הזאת שבשבילו שם.

אבל יחד עם החששות יש התלהבות גדולה, וגעגועים שמחים לצד עצובים (תלוי מתי שואלים, כי היום הם היו עצובים מאוד כשרציתי לדבר ואי היה אפשר), וסקרנות לגבי ההמשך, וכיף גדול.

ואמנם הוא אמר כבר ואני לא הגבתי מחשש, חוסר בטחון בזה, או מה שזה לא היה, אבל כן-

נראה לי שאני אוהבת...