ואחרי פוסט כל כך עצוב, וכואב, מגיע פוסט, שאולי הוא ההפך הגמור...
חוזרת מערב מדהים, מרגש, חסרת מילים...
והמחשבות פשוט עולות לי בראש.
יושבת מול המחשב, ומרגישה שהמוח פועל ופועל ופועל...
בין אם זה זמזום של השיר הכל כך מדהים הזה [קפצו לי שחפרתי, אני אוהבת אותו...], לבין עם זה מחשבות.
מחשבות על הכל. על איך שאני רואה את עצמי עומדת שם על הבמה, במקום הכל כך טבעי הזה, כשכל האנשים יריעו גם לי קצת, ואולי גם אני ארגיש את החום הזה.
אבל יותר מזה, אני חושבת על החברים שלי, החברים המדהימים שלי, שתומכים בי ועוזרים לי לאורך כל הדרך....
ואולי זה כל כך לא קשור כרגע, אבל מה אני אעשה, שחוסר קשר הוא השם השני שלי!?
אני חושבת, שרוב מה שאני היום, זה בזכותכם...
שעברתי כל כך הרבה, והיה לי כלכך קשה, ואיך שאני לא מתסכלת על זה, תמיד אתם פה לצידי.
בין אם זה אנשים שהכרתי בחודשים האחרונים, ובין אם זאת הכרות של שנים על גבי שנים.
ואיך שתמיד אתם יודעים להיות שם בשבילי, לחזיק את היד, להגיד שיהיה בסדר, או לפעמים פשוט ההפך הגמור, להשתגע איתי, לשמוח בשמחתי ולהנות כשאני מאושרת.
וכשאני מאושרת, זה רק בגללכם, כי אין לי אהבה בחיים או משהו כזה, אין לי סיבות באמת להיות מאושרת, אבל ברוך ה', אתם יודעים טוב טוב לדאוג שזה יקרה.
וואללה, הפוסט הזה הכי אל קשור לעולם, אבל סתם רציתי לפרוק חלק מהמחשבות שלי על הדף, למרות שכל כך לא הצלחתי.
מלכה, קטנה שלי, אני כל כך אוהבת אותך, ומקווה שתבריאי כבר כמה שיותר מהר. לא עובר בוקר שאני לא מתפללת שאני כבר אוכל לראות אותך. מתגעגעת עד כדי כאב....
זהבה, אני מאמינה שכל מה שהיה לי להגיד כבר אמרתי, אבל תמיד אפשר עוד למצוא... גאה בך?! עד לרמות שאת אפילו לא יכולה לתאר.
[ממש מתחשק לי להעלות לכאן איזה משהו. אבל נוותר על החשק הזה כרגע...]
"עוד תראה שיום יגיע, ומכל קצוות רקיע, כולם יבואו, להריע, לכבודך!"
עד כמה שהשיר הזה קיצ'י, אני כל כך מתחברת אליו כל פעם מחדש...
עריכה:
כמה שחצני שזה ישמע, לפעמים, אני פשוט מרגישה, שאני לא שווה אתכם, שמה שאני לא אעשה אפעם לא ימצא חן בעיינכם.
אתם יכולים לקפוץ לי, אם אני מעצבנת, אל תתייחסו, אם אני גועלית, תתלעמו...
לחשוב שאני אשכרה אכפת לי מכם, שבאמת רציתי שיהיה לכם טוב, התעניינתי. זין עליכם, אפילו אתם לא תהרסו לי את הכייף כרגע...
עריכה 2:
ואם כל כך טוב לי עכשיו, אז למה אני בוכה?!
למה הדמעות האלו חייבות להגיע ולהרוס הכל...
ועוד כשהבכי מתחיל ממקום כל כך יפה... כל כך מרגש, ונהפך למקום כל כך עצוב....
אנשים שכועסים עלי, שלא טוב הם בגללי, שעצובים בגללי...
לא כייף לי ככה, גם אני צריכה את הכתף המחבקת הזאת, את הקול שיגיד לי שיהיה בסדר, ורצוי שלא יהיה של נקבה...
אז מה?! לי אסור!? כל כך הרבה טוב עשיתי לאנשים בעולם, ניסיתי לפחות, וכלום? אף אחד לא אכפת לו שם למעלה...
חסרת כוחות, פשוט חסרת כוחות...
וכן, אני יודעת שהוא יגיע, וזה יהיה מושלם, ומדהים, ואני אהיה מאושרת... אבל אפילו אני כבר לא מאמינה לתירוצים האלו.
אם הוא יבוא, אז למה הוא לא כאן עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
