תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

מאוכזבת. מכולכם. אני לא ארחיב יותר מידי, ואל אענה כשתשאלו, אבל אני מאוכזבת, כל כך כל כך מאוכזבת.

כנראה שציפיתי יותר מידי, מאנשים שאין בכלל מה לצפות מהם.

איזה כאפה, זה כל כך כאב.

הדמעות, של הכאב, הכאב הטהור.

הידיעה שאין לך אף אחד בעולם הזה, מלבד עצמך.

אף אחד.

הכאבתם לי, הכאבתם מאוד.

אני לא חושבת שאני אוכל לשכוח את זה בקרוב.

ולמרות הכל, כרגיל, אני אמשיך להתנהג כאילו הכל בסדר.

כנראה שאני יותר מידי טובה בשבילכם. בשביל כולכם.

אתם לא שווים אותי. לא שווים.

אבל, אחרי הכל, אין לי בררה אלא להמשיך ולחייך אליכם, לעזור לכם, בכל מה שתרצו, כי כזאת אני.

וכל כך עצוב לי שכזאת אני, שאני לא יכולה לצעוק לכם את מה שאני מרגישה בפנים, כל כך חזק.

"תודה", "אין על מה" כרגיל, אני אענה.

איןלי יותר מידי מה להגיד, התאכזבתי, מכולכם.

"לא טוב היות האדם לבדו".

אבל מה עושים אם אין אף אחד מלבד האדם?!

ואולי, אולי הבעייה היא אצלי, שכל כך ציפיתי, ולא היה לי ממה, או ממי.

אז חרא לי עכשיו, יש לכם משהו לעשות בנידון?

כל כך צריכה את השיחה הזאת, את המילה המעודדת, את החיבוק, הלא מאולץ, לא כי אני ביקשתי, אלא כי באמת רוצים לתת.

ה', לאט לאט זה פשוט נכנס חזק יותר.

עריכה:

וכרגיל, אני אומרת דבירם ומצטערת אליהם.

אין לי כבר כוחות לזה.

הדמעות האלו הן לא בגללכם, הם רק בגללי.