הרבה יצא לי לחשוב בזמן האחרון, מה היה קורה "אם..."
אם, והמחשבה הזאת תשגע אותי לדעת.
מהדברים הקטנים ביותר, אם הייתי קמה יותר מוקדם, אם הייתי בוחרת ללכת לכאן ולא לשם, ועד לדברים הגדולים יותר, אם לא הייתי כאן היום, אם הייתי במקום אחר, ואולי הגדול בינהם, אם הוא היה בחיים.
אם הוא היה בחיים, אני מאמינה שהכל היה שונה, הכל.
אני לא חושבת שהייתי מי שאני היום, לא בגלל שהוא היה משנה אותי, אלא בגלל שלא הייתי מגיעה לסביבת האנשים שאני איתם עכשיו, לבית הספר הזה, לעיר הזאת, לכל זה.
אמנם אתם לא מכירים אותי בתור ילדה עצובה, לא שחס וחלילה אני מתיימרת להיות כזאת, אבל יש לי יותר מידי רגעי עצב בזמן האחרון.
רגעים שבהם הדמעות עומדות כל כך בגרון, ופשוט לא יוצאות.
והנה אני מוצאת את עצמי בוכה מהשטויות הכי קטנות, מהדברים הכי שטותיים, בזמן שהדברים שאולי באמת אמורים להעציב אותי, עוברים כהרף עין והחיוך חוזר.
ולא שחס וחלילה אני מרחמת על עצמי, אני אולי הבן אדם האחרון שירחם על עצמו.
אולי הרוב מכם לא יבינו בכלל על המ מדובר, כי להרבות אני לא מרבה בדיבורים על הנושא הזה.
אבל המחשבה ש"אם..." מחרפנת אותי.
רק אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן מעט אחורה, להגיד לו לא ללכת, להישאר כאן על ידי, לחבק אותי חזק.
אבל מה ילדה בת שנתיים יכולה כבר לעשות?
שנתיים, מגיל שנתיים. כמעט 13 שנים כבר.
נשמע כל כך ארוך, תקופה של חיים, חיים שלמים, שפשוט חסר בהם חלק.
חלק כל כך משמעותי, כל כך גדול...
כמה הייתי רוצה שהחלק הזה יהיה שוב פה איתי, אבל עדיין אנשים לא הצליחו להשיב אנשים מהמתים.
כבר כמה ימים שאני אשכרה מעכלת שזה לא כאן, אמנם לי יחסתי לזה יותר מידי מחשבה בחיים שלי, לא מצאתי את עצמי יושבת וחושבת עליו, או באמת מתגעגעת, כי אני לא יודעת מה זה, לא יודעים מה זה בגיל כל כך קטן, אולי יודעים, אבל יותר מידי אי אפשר לזכור.
השאלה מה עדיף, גם משגעת אותי. אם היה עדיך שילך ואולי הייתי מכירה אותו קצת, או שעדיף שהוא הלך כל כך מוקדם, וחסך כל כך הרבה כאב.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסתירה את הנושא הזה כי אין לי מה, ושאני מרבה לצחוק על זה, למרות שאנשים לא מבינים למה, כי זה נושא כל כך עצוב.
לא אשכח את אותו רגע באוהל, כמה צחקתי מהשטות הזאת, שאם מישהו אחר היה שומע, הוא כנראה היה רוצה לקבור את עצמו באדמה.
כל בוקר אני כמה לצלילי הרדיו, ושומעת על עוד הרוג בכבישים.
כמה שזה עצוב, אני אשכרה ממשיכה ביום ואומרת "נו מילא, עוד הרוג", אבל לחשוב שלפני 13 שנה דיווחו ככה על דבר שכל כך חשוב לי, מזעזעת אותי ביותר.
אני לא יודעת בידיוק ממה זה קרה, אפעם לא התעסקתי בפרטים, לא עניין אותי, להתעסק במתים זה אפעם לא טוב.
לא יודעת למה, אבל כל פעם, ביום הזכרון לחילי צה"ל, אני נזכרת בו.
לא שיש קשר ממשי, אבל כל הסיפורים... אולי אני מעדיפה לחשוב שמת כגיבור, מאשר שסתם נקטפה נשמתו בגלל איזה רמזור שלא פעל או אולי נהג שהיה שיכור.
המחשבה מה היה קורה "אם", יכולה לפעמים לשגע בן אדם.
הרצון לדעת איך הוא היה נראה, הקול שלו, כל האהבה החום שהייתי יכולה לקבל, יכולה להרוג. פשוט להרוג.
אני לא יודעת יותר מידי, אבל אני יכולה לדעת בוודאות, שהייתי הנסיכה שלו.
כבר אמרו לי את זה כמה פעמים, ושמעתי את זה לא מעט, אבל מעניין אותי לדעת איך הייתי בתור "הנסיכה שלו".
אני נאלצת לא להשקיע בזה יותר מידי מחשבה, כי זה לא עושה לי טוב. לא לי ולא לאף אחד.
אבל אין מה לעשות, אחרי הכל, דבר כל כך גדול מהחיים שלך, שהולך, המחשבה חייבת להגיע מאיפשהו.
אבל אני לא אעצור את החיים שלי עכשיו כדי להתאבל.
13 שנים, 13 שנים של חסך וכאב.
אני יכולה רק לקוות שהסבל הזה יחסך מאנשים אחרים.
סעו בזהירות.
-
פעם ראשונה שאני באמת, מדברת על הנושא הזה.
את המילים במפורש קשה לי להגיד, אבל אתם יכולה להיות בטוחים שאותי מילה, בעלת 3 אותיות ו2 הבהרות, מהדהדת לי כל כך חזק, כמו אנשים שצועקים לי אותה בראש.
לא כתבתי את זה כדי לקבל מעט רחמים, כי אני שונאת את זה.
בעיקרון, כל מילה שכתובה פה, היא קודם כל בשביל עצמי, סוג של ווידוי שכזה.
הייתי כותבת בוורד, או ביומן, אבל נוכחתי לדעת שהמסך הזה של "עריכת בלוג" עושה לי משהו.
"No one hears me
No one sees me
No one makers me smile
No one misses me
No one kisses me
No one told me why
While you're trying to remember years go by
?Still afraid of your behavior who am I
Father
?Can you hear me
?Can you feel my pain
?Can you see me
Father
?Can you hear me
?an you feel my pain
Can you see me?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
