תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

נסיכה,

צאי מהסרט שיש אי שם איזה נסיך שמחכה לך,

שמה,

עם הסוס הלבן.

נסיכה,

צאי מהעולם בו את חייה,

עם אבירים ואבירות.

נסיכה,

תפסיקי לחלום על ההוא שיקח אותך למעלה,

ותרגישי בעננים.

נסיכה,

תפסיקי לחיות בעולם של שלום.

אבל אל תאבדי את מה שאת,

את מה שהופך אותך לנסיכה אמיתית,

כי בסופו של דבר,

בין כל ליצני החצר,

מסתובב לו איזה נסיך,

שמחכה לך.

אתה כל כך לא שווה אותי.

לא שווה את המחשבה,

לא שווה את הנחמדות,

לא שווה את הדמעה,

פשוט,

לא שווה.

אז אולי תצא לי כבר מהחיים,

ובבקשה,

אל תשכח לסגור את הדלת,

עד שפעם הבאה שתחליט שבא לך לפתוח אותה לרגע.

הכל משתנה.

עד שאנימרגישה שסוף סוף יש לי משו בין הידים, הכל משתנה.

עד שנחמד לי, ובאמת אין על מה לקטר, חייב להיות המשו הקטנטן הזה שיזכיר לי "מה את חשה שטוב עכשיו?!"

ואין, נגמר לי הכוח, שלא היה אפעם, ויגמר עוד 10 פעמים אבל עדיין, הוא פשוט נגמר.

כי נמאס לי לשחק משחקים, נמאס לי לחשוב.

לא בא לי להחליט, אבל בא לי שיחליטו בשבילי.

בא לי שפעם אחת משו לא יסתבך, שלא יהיו בעיות.

אבל יכול להמשיך לבוא לי.

(שלא תגידי שאני לא מנסה,

הרי את יודעת שכן,

שלא תגידי שלא אכפת לי,

כי נראה לי שזה ההפך.

ואני מבינה,

ברור שאני מבינה.

אבל,

אולי תנסי להבין גם אותי,

ותראי טיפה,

אבל טיפת יחס נחמד?)

"לא יודע מה לומר

לא רציתי להכאיב"

הדבר הכי קשה,

זה לדעת שהכאבת.

להרגיש את הכאב, ולדעת שמגיע לך.

לא תמיד אני כזאת, בידיוק ההפך, אבל כנרהא שהפעם עברתי כמה גבולות.

לדעת שכל הציפיות הלכו לשווא.

לדעת שגם אם תנסה, אין שומדבר שיכול לשנות הרגשה.

הפרצופים, הדמעות.

אבל אולי מגיע לי, כנראה שאני עדיין לא בנאדם כזה טוב כמו שאני מחזיקה מעצמי.

מטעויות לומדים, ומהטעות הזאת..

"הסירי כעס מליבך,

ונסי למחול.."