תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

"לא אל תקחו לי את השמש

את הבוקר שנולד

זכרונות יפים מאמש

הם שלי איתי לעד

לא אל תדליקו את הלילה

עד הסוף של השקיעה

מה בסך הכל נשאר לי

אל תגעו באהבה"

קשה לעכל דברים שקורים, אבל בסוף יהיה בסדר.

מתחת לאדמה תמיד בסדר.

הכל יוצא החוצה, הכל נפלט.

כל הגועל נפש.

בא לי למות, וכבר יותר מידי יוצא לי לציין את העובדה הזאת.

עושה מעצמי צחוק, ונהנת מזה.

אח"כ את בוכה, מטומטמת.

לאט לאט הכל מתעכל, מהכל.

אל תנסו להבין מה קורה, אפילו אני בעצמי לא יודעת.

אל תשאלו את עצמכם למה אני לא באה לדבר, כי אני לא יודעת על מה.

"אבל תמיד, יש מישו ששמוע, שומר עלי יודע, שאני לא אוותר..."

זוכרת את זה, תמיד.

אני חושבת שכל ההכנות אחרי הכל, כן עזרו במשהו.

הידיעה שאולי זה הולך להגיע, הקלה קצת על הסוף המר.

הידיעה שאין מה לעשות, זה יקרה, ואין לי שום דרך לשנות את זה, עזרה במקצת.

החודשים של הבכי אולי גרמו לחוסר בכי ביומים האחרונים, שאולי רוב בני האדם הנורמאלים בכו בהם קצת יותר מהרגיל.

בן צבי, ובעיקרת תקופת החטיבה, תישאר לי תמיד בלב עם חשק רצון להמשיך, ובעיקר עם טעם טוב של עוד.

נהנתי ב3 השנים האלו כמו שלא נהנתי בכל חיי אני חושבת.

אני אוהבת כל אחד ואחד מכם, ואתגעגע המון.

[ציפיתי לפוסט קצת יותר ארוך אבל ציפיות יש רק בכריות ;) ]

(אה ו... שחכתי לציין, ה95 מאוד מאוד הולם אותי, תודה P: )

עריכה:

או שאני מטומטמת, שעזרה נפשית ממש תבוא במקום עכשיו....

לא נקלט לי, לא נקלט.

לקום ולהסתכל על השעון בשעה 12:30 ולדעת שעכשיו הייתי יכולה להיות בבצפר.

לא רוצה להתרגל לשיגרה של שינה עד הערב, רוצה לקום וללכת, ללכת לעשות את מה שאני אוהבת.

כל כך הרבה קשרים שילכו לעזאזל, פשוט בא לי למות.

ונראה אתכם לא מרגישים אותו דבר...