אולי זה אני, או שאולי רק נדמה לי,
אולי יכעסו עלי, לא אולי בעצם בטוח.
אבל ואללה, יש דברים שקשה לשמור קצת בלב, ועדיף שאני אכתוב פה מאשר אצא סטומה שם.
אז כן, אני מתגעגעת אלייך, מתגעגעת בכל תא ותא בגוף.
אתה חסר לי כמעט כמו האוויר שאני נושמת כל שמה שניות, וכל דקה שאתה לא פה איתי לא שווה הרבה.
וזה לא בקטע הזה, כבר התגברתי עלייך ב100%,
אבל הטוב של הבנאדם, והיופי הפנימי שלו, זה משו שאי אפשר לשכוח.
איך שדיברנו, השיחות, הצחוקים, החיבוקים.
עדיין לא פגשתי מישו עם חיבוק כמו שלך, החיבוק שעוטף אותי באהבה אמיתית,
עדיין כל פעם שאני עוברת ברחוב, ומריחה בטעות את אותו הבושם האהוב, אני מקווה להסתובב ולראות אותך שם.
ואני יודעת שאתה חרא של בנאדם, שלא אכפת לך מכלום, ושבתכלס, אפילו לא שווה שאני אכתוב את השורות האלה עלייך,
אבל אני חושבת שמקום מסויים, אף אחד לא יבין אותי לעולם.
הייתי רוצה לחזור לפעם, שהרוב היה טוב,
הייתי רוצה שתחבק אותי,
הייתי רוצה שנכתוב מכתבים,
הייתי רוצה שניפגש,
הייתי רוצה..
שנדבר.
אני לא חושבת שאני אמצא הרבה אנשים כמוך.
שיבינו, שיאהבו, שיקבלו אותי כל כך איך שאני, ושפשוט יהיו הם בדרך הכי מקסימה שיש.
אולי אני כרגיל, נסחפת, או שאולי יש בסיס למה שאני מרגישה, אבל הדבר היחידי והכי חשוב שאני יודעת..
הוא שאתה חסר,
יותר מידי חסר.
והכי עצוב שלי כבר לא נשאר מה לעשות בקשר לזה.
אהבתי,
אוהבת,
אוהָב,
ולא אפסיק לאהוב אפעם.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
