תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

יושבת.

דף ריק.

וחרא.

דווקא עד שהכל מתחיל להתסדר,

חרא.

לא ברור לי למה,

אבל תמדי יהיה את הדבר הזה שהרוס ה'.

אין מה לכתוב ובכל זאת כותבת? בשביל מה?

כנראה שבאמת נמאסו עליי החיים האלו.

הדמעות האלה פשוט לא מפסיקות, כנראה שהן צריכות החוצה.

חוזרת מיציאה.

אחרי המון המון זמן.

וסוף סוף.

מחייכת.

מאמינה שיהיה טוב.

באמת טוב.

ענבי,

את פשוט...

מדהימה.

אוהבת את כולכם,

באמת!

שנה חדשה.

חרא.

חברים חדשים.

חרא.

שיעורים חדשים.

חרא.

חיים חדשים.

חרא.

רוצה הכל בחזרה, השיעורים, החברים, החיים.

רוצה את החיים.

בא לי לבכות.

חרא, כל כך חרא עכשיו.

לא יאומן ששינוי כל כך גדול, שאמור להביא כל כך טוב, מביא כל כך חרא.

הלוואיי שאני אתעורר ואבין שהכל חלום.

וכרגיל, בזמנים הכי קשים, אנשים כל ךכ טובים בלנטוש וללכת.

בגלל שטויות, לא בגלל שטויות, זה לא מעניין אותי.

פשוט לעזוב, לנטוש הכל, אחרי שכל כך אהבתי.

כנראה שכל דבר טוב נגמר בסוף,

וחברים אחרי הכל יש רק באגד.

אז זהו,

פה אני אסיים את הפוסט הממורמר הזה,

בבקשת אל תשאלו שאלות כי אני פשוט לא אענה.

חיים יפים, לכולם.

אוהבת כלכך,

כנראה שלפעמים יותר מידי.

[אה וליאת,

מזל טוב, המון המון מזל טוב.

מאחלת את הכי טוב שאפשר,

אוהבת אותך.]