באמונות שלי

הגעתי בכל זאת.

ראיתי איך אנשים שותים, מדברים, אוכלים לה בין הצלילים של הנפש שאני כבר לא מכירה.

התערבבתי כשהיא שרה את המילים שלי, הלכתי כשכבר לא יכלתי לשאת את הרעש בתוכי, זה שנמהל עם כל האנשים המוכרים מהעבר הלא-רחוק-מספיק כדי שאבהל ממנו.

החתולה שלי יושבת בצד השני של הבאר עם מישהי אחרת שהיא לא אני. כל הבירה שבי מתחילה  גועשת ותוססת הרבה מעבר למה שציפיתי, או לא ציפיתי בכלל. 

אני עייפה מכל השעות בהן אני עומדת על הרגליים האחוריות שלי והודפת כל מי שמנסה להתקרב ולו צעד אחד מיותר.

אם פעם האמנתי - אהבה, נישואים, אלוהים - היום אני מניחה הכל בצד ומתמסרת להיותי שואלת תמידית.

אומרת "לא תודה" כמעט לכל הצעה, שוללת דברים במהירות על הסף

 נאטמת.

אני כבר לא כואבת על טריקות הדלת שהדהדו בי ימים ארוכים מכאן, כבר לא נותנת להן מקום בתוכי.

ובכל זאת.

אני עדיין אני.

עדיין מתמסרת כשכבר נמצאת במקום, עדיין פגיעה וחשופה לאכזבות שתמיד מוצאות דרכן אל דלתותיי, עדיין נשברת שוב ושוב מחדש – בלי יכולת מניעה.

ובהיותי אני, חשופה פגיעה ונשברת, אני מפחדת לאבד את הכוח והרצון להיאבק בָּנמצא הבוגדני וללכת כנגדו עם כל כולי ומתוך האמצע הרחב והאוהב שלי.

אני מחבקת את החתולה שלי רגע לפני שבורחת משם, מדלגת עליה ולא עומדת מולה להגיד מילות שלום.

מאוכזבת מהעולם ומהנורמות החברתיות הלקויות שלו

עדיין חזקה ואיתנה בתוכי עם תוכי

יודעת שאקום מחר עם כוחות אהבה חדשים ואתן את כל כולי לצלמי האלוהים שיעמדו מול פניי הסדוקות.

אני עדיין אני.

שלמה, חזקה ולא חסרה דבר

דבר מלבד מעט תקווה שיש עוד כמה אחדים שיתרוקנו עוד למען אחר

ורציתי להגיד לך תודה שאת מחבקת ומאמינה ביחד איתי. תודה שאת יודעת לשמור לי על התקוות הקטנות כשעולה בי הספק, תודה שאת את והלוואי ותישארי.

22/3.9.09

01:08

נ.ב

הלוואי והייתי מוצאת יותר דקות לשבת לכתוב. תמיד יש לי כ"כ הרבה להגיד ונדמה שאין למי... כמעט שכחתצי מקיומו של המקום הזה.. שהוא רק שלי.

ימי תשובה טובים, והלוואי והייתי במקום בו נותנים מקום לתשובות...