באמונות שלי

אני יושבת בשדרה הקטנה ליד הבית. הוא קרא לה "מיני רוטשילד" והצית בי חיוך.

אני יושבת בצד שמאל, כמו שישבתי לידו, מרגישה את החוסר ומנסה להתמודד עם הרגשות שצפים בי.

הוא מעיר בי את כולם.

לטוב, לרע, למר.

לעז.

ואני רוצה לצעוק לו שלפעמים מרוב רעש לא זוכרים את המילים שנאמרות בשקט. ושאין לי בעיה להזדיין רק שזה עושה אותי חשדנית פי אלף.

אני רצה להגיד לו שהוא הדבר הכי נפלא שפגשתי ועם זאת הכי נורא.

שהוא אור. שהוא צל. שהוא מראה.

רוצה לצייר לו בדם את הדמיון הקרוע שלי, לקשקש חזק עם הוריד עד שיזעק שאפסיק.

אני לא מחפשת דברים שלמים, אלא חלקים שאוכל להתחבר אליהם. ליצור איתם.

להיווצר.

יש בשמיים האלה של השעה חמש את כל הצבעים שקיימים בעולם ואני רואה את הצבע שלו ורוצה להגיע, להיטמע, לברוא גוון שלא קיים.

אני אתן לו הכל אם רק יבקש (אלוהים ואני עדים שאין קלה ממני באלו).

אך לפני הכל, אף קודם שיוכיח שהוא כדאי לי, אני צריכה שישמור על הפתח עוד. מעבר לרגע החולף.

כי כמוני יש בו הכל ואין בו דבר, ואני רוצה את ההכל שבו, לפחות עוד רגע אחד לפני שמתמסרת לשאר.

הייתי רוצה לצעוק לו שלפעמים מרוב רעש שוכחים את המילים שנאמרו בשקט. ושהוא אור ושהוא צל והוא מראה.

ושגם אני בעצם רוח וגם אני תמיד עלולה להיות

סופה.

ואם כתבתי עליך, כנראה שכבר קשרתי. וזה בעצם לא אומר דבר מלבד זה שהכלום שבי מרגיש יותר מלא איתך.

אני רוצה שתדע שמעבר לכל המילים היפות אני שקרנית גרועה שאומרת כל מה שמרגיש לי ומאמינה לא פחות גרועה.

ואם נתתי לך לקרוא זה אומר שאני משאירה את הדלת פתוחה ומחכה שתרצה לבקר מעבר לשלושה רגעים מטאפורליים ושהשארתי אור דלוק למקרה שתבוא ולא אהיה.

זה אומר שפרצת איזה מנעול בי שרוצה להשאר פתוח ושאני מחכה לראות מתי גם אצלך כל זה יקרה.

"And the harder that I try

I know The harder will I push you away

 And I'll, I'll admit that I'm scared

So I keep one eye open

And I keep my lights on"

(The Gossip; Eyes open)

17:10