ואני הכי שמחה שהייתי בחיים שלי.
חוץ מברגעים שבאים דברים מבחוץ ומנדנדים לי את האושר ואני מתחילה להשבר.
חוץ מברגעים שבאים אנשים אחרים ושמים מולי את המראה הלא נכונה.
אז הוא תופס אותי ומושיב אותי ליד כספומט באלנבי. שנינו רועדים מקור והלילה כבר רוצה להיגמר לנו.
הוא מחזיק לי את היד ומסתכל לי בעיניים. אומר לי:
" אני לא חזק כמו שאני נראה. "
ומכריח אותי לגדול.
אומר לי שלא יכול להיות שהוא אוהב אותי יותר משאני אוהבת את עצמי, ו"כן, יפה שלי, זה המצב כרגע."
הוא אומר לי
"אני לא נותן לך כנפיים. אני רק דוחף אותך מהעץ.."
ממלא אותי
מעצים אותי.
אני יודעת שאני הכי טובה שיכולה להיות לו. יודעת שאין עוד אחת כמוני בכל העולם, ובטח שאין מישהי שתהיה טובה ממני עבורו.
אז אני נלחמת.
עד עכשיו הייתי בשבילו.
מתוך הבקשה שלו אליי...
"שירה, תגדלי. תחייכי. תפרחי."
וזה בא לי מעצמו - החיוך. השמחה. המעוף.
עד שהבנתי ביומיים האחרונים שבכלל לא קפצתי מהעץ.
שעד היום פחדתי כמו גוזל טיפש שלא מצליח לראות כמה גדולות הכנפיים שלו. כמה העולם מחכה לו כבר שיעוף.
אז התחלתי לרצות
להילחם.
הוא דיבר אליי ואני ספגתי.
אמרתי לו שאני רוצה הכל. שאני הכל. אני יודעת. אני רק רגילה שתמיד משתיקים אותי ושמים לי את המראה הפוך מול הפרצוף.
אני מרגישה את הרצון הזה לצאת כבר מהקן. להיות חופשייה. שיהיה לי טוב.
רק טוב.
כי כן. אני יודעת עכשיו, אפילו שידעתי בעצם תמיד,
מגיע לי.
ולא, לא בזכותו אני במקום הזה. לא בזכותו אני מתחילה היום לרוץ.
בזכותי.
כי אם אני לא אנפנף בכנפיים, גם אם הוא ידחף אותי מהעץ,
אני לא אצליח לעוף.
- יש דברים שאני כבר לא יכולה לשמוע בבית הזה. יום יבוא ואצעק הכל לעולם. כשהוא יהיה מוכן. עד אז אני שומרת בבטן, משם גם ככה אני כבר לא מתופעלת, ומשאירה לרגעים הנכונים.
- היא לא יודעת מילימטר ממה שעובר עליי בימים האחרונים.
הכל קשור אליה.
מהקטן עד לגדול ביותר.
ואני אלחם עליה, בדרך שאני יודעת. ואם אני אכשל....
אני חזקה גם בשביל זה.
חג אורות שמח.
מזל טוב לשני האנשים שאני הכי אוהבת אחרי עצמי ;)
שיר-ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
