באמונות שלי

עורבת

אארוב לך בפינת רחוב

כעורב נקמן שלעולם אינו שוכח

את כל המתחים בנינו שנשארו תלויים על חבל

אלו שאסור שיראו מעבר לעדן החלון

אשמור לעצמי

ואלך לשאוף מלח 

במקום להתחיל להזיל או לדהות

אחזור ללכת בצעדיי הקטנים

על קורות וגדרות

ואשלח מבטים ארוכים

אל מגדלים וסירות

אביט אל תוכי דרך אנשים ושמשות -

ואנשוף.

תמיד אנצור בזכרוני את רגעי ההיעלמות,

את המילים החזקות והמבט המתייסר.

לא אאמין לעולם - לא תוכל לשקר גם לי

כמו לך או לכל אחד אחר.

וודאי יעבור עוד זמן - עוד אכאב בשבילך

ואתגבר

ואתהה.

וודאי אתה תישאר

ותטעה

ותתעה.

תגיד שאתה שט אך תמשיך רק לצוף

כשאני אמשיך ואתכונן לתור שלי לעוף -

ואעוף.

(14.1.10)

יש לי עוד המון לכתוב, ומרוב מילים ורגשות שמשתנים בכל רגע נתון כמעט אני לא כותבת דבר.

אין ספק שהבחור הזה עירער לי את הנשמה ובילבל לי את ראש. אין ספק שזה כבר ממש לא משנה אם באיזה שהוא שלב גם אני עשיתי את זה אצלו.

אין ספק,

יש דלתות שחייבים לסגור.

אגב,

יום הולדת שמח לבלוג (מה8 לחודש, אנחנו קצת באיחור.. חח) ולי (מה15)

הידד. גדלנו בשנה :)