באמונות שלי

צער חדש פוקד אותי בשבוע האחרון.

צער הלילה בו ישנת עם מישהו והתעוררת לבד (לפחות בהרגשה).

וזה צער שאת לא יודעת מי יצר אותו, מה להגיד עליו או מה לעשות איתו- אז את פשוט מכילה.

אורזת אותו לאט לאט ומתעקשת להחביא, אך מהר מאוד מבינה שאפס לך המקום בגוף לצער נוסף.

אז את מוצאת את עצמך מתלבשת מהר, אומרת לה "בואי, הולכים," ויוצאת מהבית.

ובדרך את מרגישה איך הצער מטפס על כל הארגזים האחרים בתוכך, מתעקש להגיע הכי קרוב אל העיניים.

ואת לוקחת סידור, אחרי ימים ארוכים כ"כ שלא נגעת בו, ומתחילה להתפלל לאיזה א-לוהים שאת עוד מקווה שנמצא שם.

"מודה אני לפניך..." את אומרת, "ברוך שעשה לי כל צרכי.." ומתחילה לדמוע.

הצער לא מקשיב לראש הטיפשי שלך שאיכפת לו ממה שהיא בטח חושבת. לא איכפת לו גם מזה שאת אף פעם לא בוכה, או לעולם לא באמת מדברת. הוא רוצה לטפס, והנה, הוא מצליח.

את נכנעת.

מתחילה לבכות עם המילים המוכרות-לא מוכרות של התפילה הזאת. פתאום הכל נראה לך סתמי ולא חשוב - לא הסדר, לא האנשים באוטובוס, לא היא. את פשוט ממלמלת איזה מילים שניקרות בדרכך ונותנת לדמעות שלך להשתחרר עד כמה שהראש שלך נותן לך.

והצער מחייך, יודע שהוא מנצח אותך, יודע שלא תנצחי אותו את. בטח שלא היום.

את משתדלת מאוד, להעלים אותו אח"כ. כשהיא מנסה להזכיר את מבטלת מיד "אני לא הולכת לדבר על זה. ממש לא."

והיא לא מדמיינת אפילו, שיש סיכוי קטן שמתוכה גדל הצער. אבל את לא מעלה את ההשערה על בדל שפתייך ומשתדלת שגם לא על בדל מחשבתך.

היום זז, היא מנסה לאהוב אותך, את משתדלת להיות נאהבת ראויה. מתאמצת להעלות חיוכים בהם הצער נלחם ללא פשרות. מעלימה ככל יכלתך את השתקפות הצער, דוחפת אותו הכי עמוק שאת יכולה מעינייך- ואת יודעת שאת לא באמת יכולה.

כשמגיע אחר-הצהריים, את כבר יודעת שתלכי הביתה לבד הפעם, ובכל זאת שואלת אותה למקרה שתזכה להציל אותך מהשהייה לבדך עם הצער.

היא לא רוצה לבוא. היא מזמינה אותך אליה ואת רוצה לצעוק עליה שאת לא יכולה, כי את לא לבד היום. את עם צער-הלילה-המטעה, ואותו אסור לך להביא אליה!

אבל את שותקת. רק אומרת ש"אולי", כשלשתיכן ברור שלא תבואי.

מתקרבת השעה בה החלטת שאת הולכת. לא טרחת לספר לה, רק התחלת לארוז את עצמך לאט. היא שמה לב, ואחרי דקות ארוכות שואלת "את הולכת?"

"כן." את עונה, מתוך הארגז האפור החדש בתוכך, זה שהתמקם יפה ליד העיניים.

אתן יוצאות יחד, מגיעות למקום ההתפצלות והיא מחבקת אותך. את מאוד משתדלת. וברגע שעזבה אותך את מבטיחה חזק לצער שהיום לא תהיי הראשונה שתאהב.

היום את שותקת.

כל הדרך מדמיינת מה תעשי כשתגיעי לבית הריק שלך, לאן תפני את כל הצער הזה שממשיך ומתרבה בתוכך. עם הצער שאינך יודעת אפילו איך לדבר.

את יורדת מהאוטובוס, כבר חצי כבויה, מתלבטת אם לקנות עוד סיגריות וברגע של פיקחות מחליטה שלא. את לא צריכה.

את מגיעה הביתה, נועלת את הדלת הכי סגור שאפשר, עוברת על כל החלונות ואוטמת כל שבריר של אור. את רוצה חושך מוחלט.

הצער רוצה.

את מוציאה את הבירה שנשארה מהמקרר. מוציאה את הסיגריות, מדליקה את המזגן. לובשת שמלה, בלי חזייה, מפזרת את השיער.

שמה דיסק עם מוזיקה רועשת שהמון זמן כבר לא שמעת.  מחליטה להתמסר לצער הכי שרק אפשר לך.

את מגבירה את המוזיקה, מחליטה שאת מסיימת את הבקבוק, גם אם זה אומר שתקיאי בעוד שעה. מדליקה סיגריה ומתאבדת על הערב.

בכל רגע של עצימת עיניים, את רואה סכינים באויר שחותכות לך את הידיים. כדורים מחליקים לאיטם אל גרונך, סיגריות נכבות לך על הבטן, הירכיים.

את לא זזה.

רק מדמיינת.

צועקת את המילים שאת עוד זוכרת, לא מזילה אפילו דימעה אחת.

מתפשטת לרגע, מתלבשת. נוגעת בעצמך, מתחרטת. נירגעת, משתוללת.

מתמסרת הכי שרק אפשר לך לצער הלילה המטעה.

בין הסוף וההתחלה היא דוקא שלחה מילות עידוד. עצוב להודות אבל לא האמנת לה ולו לרגע.

ואת יודעת עכשיו, אחרי שעה וחצי בלבד של התייחדות עם הצער שלך, שהיא תצטרך לעבוד בשביל זה הפעם. בשביל האמון שלך.

ואת אוהבת אותה, כן, בכל ליבך המדמם והפצוע הזה ומלא הארגזים,

אבל עכשיו את רוצה שהיא תאהב אותך גם. שתרפא את הצער האכזרי שלא ידעת מזה זמן רב.

שתפסיק לדבר או לשתוק את החיבוקים שלה.

שתציל אותך כבר.

והלוואי שהייתי משתכרת  מבירה.

19:50